ע"א 2139/12

תקציר

בפסק הדין, לאחר עיון נרחב בחומר ובטיעונים, נדחו הערעורים באופן עקרוני, לטובת הרוכשים במסגרת הוראות ספציפיות (פסקאות 50-44). קביעותיו של בית המשפט המחוזי, הן העובדתיות והן המשפטיות, אושרו ברובן, שכן הן היו מעוגנות בחוק ובתקדימים, בעיקר בכל הנוגע לעיכובים ותקנות. נקבע כי סעיפים עמומים בחוזי מכר אינם מוציאים גגות במתחם מלהיחשב "רכוש משותף" המשותף לכל בעלי הדירות. טיעונים נגד, כגון הבחנות חזותיות בין אזורים פרטיים למשותפים, לא הספיקו כדי להוכיח אחרת. יתר על כן, זכויות בנייה, הנחשבות בדרך כלל כרכוש משותף ולא משותף, נחשבו כשייכות לחברה הקבלנית, ולא לדיירים, בשל הסכמים ספציפיים. עם זאת, על מנת שהחברה תוכל לממש זכויות אלה ברכוש משותף כמו גגות, הודגש כי נדרשת הסכמה של כל בעלי הדירות, דבר המשקף שינוי מעמדת בית המשפט המחוזי, שדרשה הסכמה של בעלים ספציפיים בלבד. פסק הדין הדגיש את החשיבות הציבורית של הבהרת זכויות באופן שקוף לפרויקטים עתידיים כדי למנוע מחלוקות דומות והבטיח כי כל שיקולי הפיתוח יועברו כראוי ויוסכמו על ידי כל הצדדים הנוגעים בדבר.