ת"א 41906-03-16

תקציר

השופטת, ריקי שמולביץ, שקלה בכובד ראש את תצהירי התובעים, נספחיהם ושומותיהם, כמו גם את תצהירי הנתבעים, והחליטה כי יש לדחות את התביעה לפיצויי הפקעה בגין הצו הראשון. הזכות לפיצויים בגין הפקעה מוקנית בדרך כלל לבעל הקרקע בעת פרסום צו ההפקעה, ובמקרה זה מדובר בחברת חלקה 28. התובעים טענו כי זכות זו הוקנתה להם במשתמע בעת רכישת הקרקע, שכן היא הייתה המטרה המשתמעת של המכירה והכרחית כדי שהעסקאות יהיו הגיוניות מבחינה כלכלית. עם זאת, השופטת מצאה כי הסכמי המכר לא הזכירו במפורש המחאה כזו, ואף לא התייחסו לזהות בעל הזכות לפיצוי או למחיר העסקה, שלטענת התובעים לא הושפעה מההפקעה. יתר על כן, התובעים לא הציגו את שרשרת הבעלות המלאה, דבר המקשה לקבוע האם זכות הפיצוי הועברה לאורך כל חוליה. עוד ציינה השופטת כי התובעים לא זימנו בעלי זכויות קודמים להעיד, אף שהיו מודעים למשמעות הדבר. גם טענת התובעים כי רכשו את הקרקע במלוא שוויה, מבלי שהיו מודעים להפקעה, לא נתמכה בראיות מספיקות. לפיכך קבעה השופטת כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהזכות לתבוע פיצויי הפקעה הוקנתה להם. עם זאת, ביחס לצו השני, קבע השופט כי התובעים, שהיו בעלי הקרקע הרשומים באותה עת, זכאים לפיצויי הפקעה. השופטת הורתה לנתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (נת"י) לשלם לתובעים את הסכומים הבאים, שיהיו צמודים למדד ויצברו ריבית על פי החוק: הובר - 83,255 שקל, אמויאל - 20,683 שקל וטהר - 21,047 שקל. כמו כן חייבה השופטת את נת"ע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 שקל, לצד שכר טרחת עורך דין בסך 17 אלף שקל. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 23.11.2021.