ת"א 32692-06-12

תקציר

התובע, ששירת בחיל השריון, הגיש תביעה נגד מדינת ישראל בגין אי אבחון מחלת המפרקים שלו, שגרמה להחמרת המחלה. התובע נפל מטנק פעמיים במהלך שירותו וסבל מחבלות בגבו. תסמיני המחלה הופיעו מיד לאחר שחרורו, והתובע הוכר על ידי משרד הביטחון כאדם עם מוגבלות בשל הצלקת המכוערת והכואבת בגבו, וקיבל הטבות בהתאם. עם זאת, המחלה אובחנה רק 27 שנים מאוחר יותר, בשנת 2009, בשלב מתקדם. התובע טען כי רשלנות המדינה החמירה את מחלתו ותבע פיצויים בגין אובדן השתכרות, סיוע מאחרים, נסיעות, הוצאות רפואיות וכאב וסבל. המדינה ביקשה לדחות את התביעה, בטענה כי עילת התובע חוסה תחת ייחודיות העילה לפי חוק הנכות, ולא ניתן לתבוע אותה לפי פקודת הנזיקין. בנוסף, טענה המדינה כי הטענה התיישנה. בית המשפט הסכים עם טענות המדינה ודחה את התביעה. ראשית, בית המשפט קיבל את טענת המדינה בדבר התיישנות, וקבע כי התובע ידע על נזקיו וחשד בקשר שלהם לשירותו. לפיכך, חלה על התובע החובה לברר את מהות מחלתו קודם לכן. שנית, בית המשפט קבע כי התביעה נופלת בגדר ייחודה של העילה לפי חוק הנכות, הקובע את זכויות החייל במקרה של פציעה או מחלה במהלך השירות הצבאי, ומחסן את המדינה מאחריות נזיקית נוספת. בית המשפט הדגיש כי חוקים סוציאליים, כגון חוק הנכות, מתמקדים בצרכיו הנוכחיים והעתידיים של הנפגע, ואינם מעניקים פיצוי בגין תקופות עבר. בית המשפט הוסיף כי האינטרס הציבורי מצדיק את קיומם של הסדרי פיצוי מיוחדים בהקשרים מינהליים, המאזנים בין חובת הצדק כלפי אזרחים שנפגעו מסיכונים שלטוניים לבין הצורך הציבורי לצמצם הוצאות. לפיכך, הסדרים אלה, המספקים את צרכיו הנוכחיים של הנפגע, מהווים חלופה הוגנת, יעילה ומידתית לתביעות נזיקין, גם אם אינם מקנים פיצוי בגין תקופות עבר או ראשי נזק מסוימים. לבסוף ציין בית המשפט כי גם התביעה נדחתה בשל התיישנותה. עם זאת, החליט בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו, לאור הודאת המומחה מטעם משרד הביטחון כי נפל מחדל אבחנתי, אשר החמיר את מחלתו של התובע וגרם לו עוגמת נפש ונזק קשים.