עת"מ 1038/05

תקציר

העותרים הגישו תביעה נגד המשיב, בבקשה למתן צו מניעה שיחייב אותם לפתח את שכונתם ולוותר על ארנונה עד לפיתוחה הנאות של השכונה. המשיב טען כי לבית המשפט אין סמכות עניינית בעניין וכי בקשת העותרים אינה סבירה. השופט הסכים עם המשיב בשני המקרים. ראשית, השופט קבע כי הוצאת צו מניעה מצויה בסמכותו של בג"ץ ולא של בית המשפט הנוכחי. שנית, השופט הדגיש כי הארנונה היא חובה ואינה קשורה לשירותים הניתנים על ידי העירייה. טענת העותרים כי הימנעותו של המשיב ממתן שירותים חיוניים מצדיקה אי תשלום אינה נתמכת בפסיקה. זאת ועוד, דחתה השופטת את טענת העותרים בדבר הבטחה מנהלית חד-צדדית של המשיב לוותר על תשלום מסים, שכן לא הביאו ראיות מספיקות להסכם כזה. עוד טענו העותרים כי הופלו שלא כדין כאזרחים ערבים, אך השופט דחה טענה זו בקובעו כי האחריות לפיתוח השכונה מוטלת על בעלי המגרשים הפרטיים ולא על המשיב. תנאי החיים הקשים של העותרים היו מצערים, אך לא תוצאה של אפליה. בסופו של דבר פסק השופט לטובת המשיב, דחה את העתירה והורה לעותרים לפצות את המשיב בגין הוצאותיהם המשפטיות.