עע"מ 7189/11

תקציר

המערער, מורה נהיגה במקצועו, ערער על החלטת המשיבים לסרב להשתתף בקורס הסמכה למורי נהיגה ניידים. המערערת טענה, בין היתר, כי ההחלטה מפלה וכי ההליך שהוביל אליה היה בלתי סביר. המשיבים היו רשות הרישוי ומשרד התחבורה. רשות הרישוי קבעה תנאי קבלה לקורס הסמכה, שהבחינו בין מורי נהיגה לבין קציני בטיחות. הדרישה ממורי נהיגה הייתה להציג ראיות להפעלה עצמית של מכונות ניידות, ואילו עבור קציני בטיחות התקבלו פיקוח או הפעלה עצמית. בית המשפט מצא בעייתיות להצדיק הבחנה זו, אך הגיע למסקנה כי אין צורך להכריע בטענת ההפליה במקרה זה משום שהמערער לא הוכיח את ניסיונו בנהיגה במכשיר נייד, דבר המהווה תנאי מוקדם לקבלה לקורס. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי ההליך היה בלתי סביר משום שלא היו בו הוראות מעבר, וקבע כי המערער לא הוכיח די הצורך כי הסתמך על משטר הרגולציה הקודם. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי לרשות הרישוי סמכות לקבוע תנאי קבלה לקורס ההסמכה, וכי אף שהיה מקום לפרסם את הנוהל, האופן שבו הובא לידיעת בעלי העניין היה סביר. לפיכך, הערעור נדחה.