ע"פ 125/61

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתיק מקרקעין, בו הואשמו קבלני בניין באי גילוי צו הריסה לדירה שמכרו, דבר המהווה תרמית לפי סעיפים 306 ו-301 לפקודת חוק העונשין, 1936. הקבלנים זוכו בבית המשפט המחוזי, והיועץ המשפטי לממשלה ערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי יש להוכיח כוונה להונות או לשדל את הקונה במקרים של הונאה לכאורה, וכי עצם הוצאת צו הריסה אינה מעידה על כוונת מרמה. בית המשפט פירש גם את המונח "זכות קניין" בסעיף 306 כמתייחס לזכויות קניין משפטיות ולא לזכויות שוויוניות, והציע כי הפקודה עשויה שלא להתאים להקשר המקומי. השופט כהן הדגיש כי צווי ההריסה, למרות שהוצאו כדבר שבשגרה, פעמים רבות לא בוצעו, מה שהופך אותם למעשה לחסרי משמעות, וטען כי יש לתקן את המצב על ידי המחוקק או הרשויות הרלוונטיות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, שכן התביעה לא הצליחה לספק ראיות לכוונת מרמה, ופסק הדין זיכה את הנאשמים.