עש"א 47023-02-12

תקציר

הערעור מתייחס לעיצום כספי שהוטל על המערערת, נותנת שירותי מטבע, לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"). הוועדה להטלת עיצומים כספיים (להלן: "הוועדה") מצאה כי המערערת הפרה את חובות הדיווח והזיהוי המוטלות על נותני שירותי מטבע והטילה עליה עיצום כספי בסך 700,000 ₪. המערער טוען כי החלטת הוועדה אינה חוקית ובלתי סבירה מכמה בחינות. ראשית, נטען כי הוועדה לא הוקמה כראוי. בנוסף, נטען כי ההחלטה פגומה משום שפרוטוקול הדיון בפני הוועדה לא נמסר למערער. טענה נוספת היא כי חלוף הזמן מאז ההפרות הנטענות ועד להחלטת הוועדה מהווה התיישנות או לחילופין מחייב את המסקנה כי ההחלטה אינה סבירה מבחינה זו. לגופו של עניין, טוענת המערערת כי טעתה הוועדה בקובעה כי הפרה את חובת הדיווח על פעילות חריגה לפי סעיף 6(ב) לצו נותני שירותי מטבע, התשס"א-2001 (להלן: "הצו"). לטענת המערערת, הוועדה שגתה גם בגובה הסנקציה שהטילה. לא מצאתי כל הצדקה לטענות המקדמיות שהעלתה המערערת בדבר הרכב הוועדה ואי המצאתה לפרוטוקול הדיון. לפיכך יש לדחות טענות אלה. אשר לטענה בדבר חלוף הזמן, מקובלת עלי עמדת המשיב כי הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות במקרה הנוכחי, אלא חלות דיני השיהוי המינהלי. ההליכים המנהליים בפני הוועדה מתאפיינים במאפיינים מנהליים דומיננטיים, והסנקציה הכספית המוטלת בסיומם היא סנקציה מינהלית, שתכליתה גם עונשית. חלוף הזמן, לרבות הזמן שחלף בין ההפרות לבין החלטת הוועדה, הוא שיקול שיש להביאו בחשבון במסגרת דיני השיהוי המינהלי. בנסיבות המקרה, היה על הוועדה להביא בחשבון את פרק הזמן הרב שחלף מאז בוצעו ההפרות. עם זאת, איני מקבל את טענת המערער בדבר "שיהוי קיצוני וסחבת" מצד גופי הביקורת. אשר לגופו של ערעור, צודק המשיב בטענתו כי גם על פי אמת המידה הסובייקטיבית, שהיא לדעתי הנכונה בפרשנות סעיף 6(ב) לצו, יש לדחות את טענות המערער. די היה בראיות שהונחו בפני הוועדה כדי לקבוע כי המערערת הפרה את חובתה לדווח על פעילות חריגה. מדובר בשתי קטגוריות של הפרות המיוחסות למערערת, אשר כונו בדו"ח ממצאי הביקורת "פיצולים" ו"דרדסים". באשר לקטגוריה הראשונה, הראיות הצביעו על דפוס חוזר ונשנה של פעולות המרה שבוצעו בסמיכות רבה מאוד בזמן, ובסכומים זהים, באופן המעלה חשד סביר כי העסקאות "פוצלו" כדי לעקוף את חובת הדיווח. אשר לקטגוריה השנייה, נראה כי העסקאות הנדונות היו עסקאות חריגות, שבוצעו במטרה לעקוף את חובת הדיווח, וכך גם ראתה אותן המערערת. הטענה העיקרית שהעלתה המערערת נגעה לגובה הסנקציה ולטענתה כי היא בלתי מידתית ובלתי סבירה. שיעור הסנקציה שהוטלה על המערער אכן גבוה ועומד על כשליש מהשיעור המרבי הקבוע בחוק. ההפרות המיוחסות למערערת הן חמורות ורבות, והיקפן הכספי עצום. זאת, במיוחד לאור העובדה שלפחות ביחס לחלק מההפרות, אין חולק כי המערערת נמנעה ביודעין ובמכוון מלמלא את חובות הדיווח שלה. בנוסף, הפרה המערערת הן את חובת הדיווח על פעולות רגילות והן את חובת הדיווח על פעולות חריגות. העיצום הכספי נועד, בין היתר, להרתיע מפרי חוק. בנוסף, הוועדה רשאית להתחשב בנסיבותיו האישיות של המפר, לרבות מצבו הכספי. במקרה הנוכחי, הוועדה לא התייחסה בהחלטתה לנתונים הכספיים של המערערת, שהוצגו בפניה, וגם המשיב לא טען היבט זה בערעור. בנסיבות העניין, היה על הוועדה להתחשב במצבו הכלכלי של המערער בעת קביעת גובה הסנקציה. עם זאת, אין מדובר בשיקול מכריע שיכול לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. את המשקל שניתן לה יש למדוד על רקע תכלית העיצום הכספי. לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל, כמו גם את האיפוק שעל בית המשפט להפעיל בהתערבותו בהחלטות הוועדה, סבורני כי יש לקבוע את העיצום הכספי במקרה זה על 600,000 ₪. לפיכך, הערעור יתקבל בחלקו והסנקציה הכספית שתוטל על המערערת תופחת ל-600,000 ₪. בנסיבות העניין, איני רואה סיבה להורות על החזרת הדיון בגובה הסנקציה לוועדה. המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עורך הדין בסך כולל של 10,000 ₪.