עת"מ 45294-05-11

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לניידות זכויות הבנייה ולפרשנות תקנה 197א. התקנה אינה מבחינה בין דירות עם ממ"דים קיימים בשטח של 9 מ"ר ומעלה לבין דירות ללא חדרי ממ"ר, וקובעת רק כי שטח הדירה לא יפחת מ-9 מ"ר נטו. עם זאת, המדינה טוענת כי זכויות נוספות שנוצרו בתיקון משנת 2007 אינן ניתנות להעברה, בעוד שהעותר ודעת המיעוט גורסים כי ניתן לנצלן ללא הליך הקלה. דעת הרוב בוועדת הערר מצדדת במדינה, וסבורה כי יש צורך בהליך הקלות. בית המשפט מסכים עם פרשנותה של העותרת לחוק, בציינו כי בקשה להגדלת זכויות הבנייה מכוח תכנית משנה חדשה אינה רטרואקטיבית. עם זאת, הוא מבחין בין דירות עם ממ"דים קיימים לבין דירות ללא ממ"דים, ומחייב הליך הקלות – הליך של שיקול דעת – עבור הראשונים. זאת, בשל הוראות סעיף 151(ג) לחוק התכנון והבניה, הקובע הליך הקלות לתוספות שאינן מיועדות להקמת מרחב מוגן. כמו כן, בית המשפט מדגיש את שיקול הדעת של רשויות התכנון במתן הקלות, ומתערב רק כאשר יש חוסר סמכות או שההחלטה אינה סבירה. במקרה זה דחו הוועדה המקומית וועדת הערר בקשה להקלות בעבירות בנייה, היעדר צורך מהותי בבנייה והשפעתה השלילית על האסתטיקה של השכונה. בית המשפט מוצא שיקולים תכנוניים אלה סבירים, דוחה את העתירה ומקיים את החלטת הוועדות. העותר חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבים.