ת"א 1725-04-16

תקציר

פסק הדין סובב סביב סכסוך רכושי, המתמקד בעיקר בשאלה האם על יחיד, שעזב את ישראל בעת הקמתה ולאחר מכן הוכרז כנפקד, להשיב לו את נכסיו. בית המשפט מכיר בכך שהמנוח אכן היה נפקד לפי חוק נכסי נפקדים, ונכסיו הוקנו כדין לאפוטרופוס. פסק הדין דן גם בסוגיית שחרור נכסים אלה, תוך הדגשה כי מדובר בסמכות שיקול דעת של האפוטרופוס. במקרה זה, בית המשפט מוצא כי רק חלקה אחת, חלקה 33, שוחררה באופן לגיטימי למנוח, בעוד חלקה 32 לא. קביעת גבולות הרכוש המשוחרר מתבססת על פרשנויות של תצלומי אוויר, מפות והתנהלות המנוח והנאשמים לאורך השנים. התצהירים שהוצגו והביקור במקום מחזקים את המסקנה כי חלקה 33 הייתה חלק מהנכס ששוחרר בשנת 1951. כמו כן, פסק הדין בוחן את האפשרות לרכוש זכויות בעלות באמצעות החזקה, בעיקר בקרקעות בבעלות המדינה. הוא בוחן את הגישות הסותרות בפסיקה ובחקר השאלה האם חזקה כזו יכולה להוביל לבעלות על קרקעות ישראליות. עם זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי אין צורך להכריע בשאלה זו באופן סופי, שכן החזקת הנתבעים בחלקה 32 לא הוכחה דיה. מהראיות עולה כי החלקה לא עובדה ולא הוחזקה באופן שיקנה לנתבעים בעלות על פי הדינים הרלוונטיים. בנוסף, פסק הדין נוגע בקצרה בסוגיה נפרדת הנוגעת לזכות קדימה בחלקה 9, ומציין כי היא חורגת מתחום תביעה זו. בסופו של דבר, נקבע כי התובע הוא הבעלים של חלקה 32, בעוד הנתבעים מחזיקים בבעלות על חלקה 33, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.