ב"ל 31389-10-17

תקציר

התובעת, שעבדה במפעל סלטים, עתרה לבית המשפט בבקשה להכיר בליקוי הברך שלה כפגיעה בעבודה שנגרמה כתוצאה מתנועות חוזרות ונשנות של יישור וכיפוף ברכיים. הנתבעת טענה כי אין קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת לבין פגיעתה בברך. בית המשפט מינה שני יועצים רפואיים מומחים. המומחה הראשון הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לבין ליקוי הברך שלה על פי תיאוריית המיקרוטראומה. המומחה השני מצא כי תנאי עבודתה של התובעת החמירו את הפגיעה בברך, אך השפעת העבודה על הליקוי לא הייתה משמעותית, והעריך כי היא פחותה מ-20%. שני המומחים סברו כי אין קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הפגיעה על פי תיאוריית המיקרוטראומה. בית הדין הסכים עם המומחים ודחה את התביעה, בקובעו כי התובעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין עבודתה לבין הפגיעה בברכיה. בפסק הדין הודגש כי פעילותה היומיומית של התובעת והשמנת יתר היו גורמים משמעותיים יותר להידרדרות ברכיה מאשר תנאי עבודתה. התובעת לא הוכרה כפגיעה בעבודה, והתביעה נדחתה מבלי שנפסקו הוצאות.