ע"פ 632/83

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בשני ערעורים על הרשעה וגזר דין, וערעור אחד על הרשעה בלבד, במקרים של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, הנחת חומר נפץ בכוונה להשמיד והחזקת נשק כדין. הרקע לכל ההאשמות היה ניסיון לשכנע את הקורבן, אפרתי, לשלם את חובו לקולטון באמצעות שימוש בחומרי נפץ ומספר מעשי הטרדה. עד המדינה אילן טננבאום, שלקח חלק בביצוע העבירות, עזב את הארץ לאחר מתן עדות מקדמית ולא ניתן היה להחזירו להעיד במשפט. הערעור הראשון, ע"פ 632/83, הוגש על ידי הנאשמים הרוש וקולטון על הרשעתם וגזר דינם. הערעור השני, ע"פ 647/84, הוגש על ידי הנאשם קורקין על הרשעתו. בית המשפט קבע כי הרשעתו של קולטון בסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, היא האישום היחיד שיכול היה לעמוד, בעוד שהיה עליו לזכות מהעבירות האחרות. ערעורו של הרוש על הרשעתו נדחה, וכך גם ערעורו של קורקין. עם זאת, עונשו של קולטון הופחת לשלוש שנים, עם 14 חודשי מאסר בפועל והיתר על תנאי. עונשו של הרוש, 12 שנות מאסר, הופחת ל-10 שנים. באשר לקורקין, בית המשפט הורה על תסקיר מבחן וגזר עליו חמש שנות מאסר. בית המשפט בחן את תכליות הסיוע הדרושות לעדותו של עד מדינה שהיה צד לעבירה, ואת שאלת כשירותה של אותה עדות שנלקחה כעדות קודמת בהיעדרו של הנאשם קורקין, שבית המשפט לא מינה לו סניגור. בית המשפט קבע כי די בסיוע באחד משלושת אירועי ההטרדה כדי להרשיע את הנאשמים בכל האישומים, שכן הם היוו שרשרת אירועים אחת. באשר לאי מינוי סניגור לקורקין ופגמים פרוצדורליים נוספים, קבע בית המשפט כי אלה אינם יורדים לשורשו של כשירות העדות. בעוד עדותו של עד מדינה נזקקה לסיוע, בית המשפט מצא ראיות מחזקות מספיקות, לרבות התנהגותו המפלילה של הרוש ושיקריו. בית המשפט הזהיר כי הרשעה לא צריכה להתבסס במקצת על הסבר כוזב של נאשם, ויש לקחת בחשבון את כל העובדות והאפשרויות. במקרה זה, השקר של קורקין לגבי מקום הימצאו יכול היה לנבוע מתחושת אשמה, אך גם מסיבות אחרות שאינן קשורות לעבירה. עם זאת, בנסיבות מקרה זה, השקר נחשב לתמיכה מספקת בעדותו של עד המדינה. השופט גולדברג הדגיש כי אין לפרש דברים אלה כעידוד לפגמים הפרוצדורליים במקרה זה.