עמ"נ 39649-11-10

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו של סעיף 197 לחוק הת"ב לעניין פיצויי מקרקעין. בית המשפט בחן שתי שאלות עיקריות: האחת, האם המונח "מקרקעין" בסעיף 197 מתייחס להגדרה רחבה של יחידות קרקע או להגדרה הצרה יותר של "מגרשים" לפי חוק הת"ב. בית המשפט קבע כי יש לפרש "מקרקעין" כיחידת קרקע מוגדרת, אשר יכולה להיות "חלקה" או "מגרש", בהתאם לנסיבות. שנית, בית המשפט בחן האם מקרקעין הגובלים בתכנית, כאמור בסעיף 197, כוללים קרקעות המופרדות בשטח פתוח צר. בית המשפט התייחס לפסקי דין קודמים וקבע כי מרחק משמעותי או מגרש חציצה בין הקרקע לבין התכנית לא יזכה אותם כ"גובלים". באופן ספציפי, בית המשפט מצא כי מגרש 38 ומגרשי ההרחבה במקרה זה אינם גובלים בתכנית, שכן הם מופרדים במרחקים של 10-13 מטר ו-35 מטר, בהתאמה, ולכן אינם עומדים בקריטריונים של קרקעות גובלות. בית המשפט דן גם בהערכת שווי המקרקעין, ואישר כי יש לבסס אותה על הזכויות שבידי המערערים, שבמקרה זה היו לעיבוד חקלאי. בית המשפט פסק לטובת המשיב בעניין זה. עם זאת, בית המשפט מצא כי ועדת הערר שגתה בכך שדרשה מהמערערים לשלם אגרה בהתאם למספר החלקות ולא לסכום הערר, ולפיכך יש להשיב את האגרה העודפת. לבסוף, דחה בית המשפט את תביעת המערערים כי הוועדה תישא בהוצאותיהם ובשכר טרחת עורך דינם, תוך שהוא מותיר את שיקול דעתה של הוועדה בעניין זה. בסיכומו של דבר, הערעור התקבל בחלקו, תוך שהוא מורה על השבת שכר הטרחה המופרז ועל מחיקת יתר חלקי הערעור, תוך חיוב המערערים בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של המשיב.