בג"צ 8076/21

תקציר

דעת הרוב, שנכתבה על ידי השופט וילנר, פותחת בתיאור ההיסטוריה והמטרה של פרס ישראל, המוענק לאנשי רוח ומדענים ישראלים מצטיינים. הפרס נועד לחגוג הישגים מקצועיים ולטפח אחדות לאומית. ועדת הבחירה, הממונה על ידי שר החינוך, נהנית מעצמאות משמעותית בבחירת מקבלי הפרס על בסיס מצוינותם המקצועית. תפקידו של השר הוא פרוצדורלי בעיקרו, להבטיח את פעולתה התקינה של הוועדה ולאשר את המלצותיה. השופט וילנר מדגיש את שיקול הדעת המוגבל המוקנה לשר בסירובו לאשר את המלצת הוועדה. התערבות בהחלטת הוועדה היא נדירה וחריגה, ומוגבלת בדרך כלל למקרים של פגמים פרוצדורליים או אי סדרים מנהליים. סמכותו של השר אינה משתרעת על ביקורת לגופן של החלטות הוועדה על בסיס שיקולים חברתיים, מוסריים או ערכיים. בהתייחסו למקרה הנוכחי, השופט וילנר בוחן האם חתימתו של פרופ' עודד גולדרייך על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להחרים מוסדות אקדמיים ביהודה ושומרון מצדיקה את החלטת השר שלא לאשר את המלצת הוועדה להעניק לו את פרס ישראל במתמטיקה ובמדעי המחשב. השופט וילנר מגיע למסקנה כי פעולתו של פרופ' גולדרייך, חמורה אף שתהיה, אינה נופלת בגדר הנסיבות החריגות המצדיקות התערבות מיניסטריאלית. היא מדגישה כי ממשלת ישראל עצמה חתמה על הסכם עם האיחוד האירופי, המחריג במשתמע מוסדות אקדמיים באזורים הנ"ל מצורות מסוימות של שיתוף פעולה. בהקשר זה, החלטת השר לדחות את המלצת הוועדה נראית לא קוהרנטית ולא הגיונית. לפיכך מורה בית המשפט לשר להעניק לפרופ' גולדרייך את פרס ישראל. בהתנגדותו טוען השופט סולברג לאי התערבות בהחלטת השר. הוא מדגיש את היקפה המצומצם מאוד של הביקורת השיפוטית במקרים הקשורים לפרס ישראל, במיוחד כאשר השרה פעלה במסגרת סמכותה, שקלה גורמים רלוונטיים ונמנעה מלהתערב בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה. לדברי השופט סולברג, אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתו של השר, במיוחד כשמדובר בשיקול דעת ערכי. השופט סולברג קובע כי החלטת השר לא הייתה בלתי סבירה, שרירותית או בלתי חוקית. הוא מדגיש כי השר שקל את הפסיקה הרלוונטית ופעל בגבולות שנקבעו בפסקי דין קודמים. העובדה שהממשלה חתמה על הסכם עם האיחוד האירופי, שעתירתו של פרופ' גולדרייך מתנגדת לו, אינה מפחיתה מחומרת קריאתו של גולדרייך לחרם, שלדעתו של השר מנוגדת למטרת פרס ישראל. השופט סולברג מסכם כי אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטת השר, שכן מדובר בקביעה מוסרית שמוטב להשאיר לנבחר ציבור. הוא מדגיש כי בית המשפט אינו הפורום המתאים להחליט על הענקת פרסים וכי החלטת השר צריכה לעמוד בעינה, גם אם תוצאה אחרת עשויה להיראות סבירה יותר. השופט עמית, בהסכמת השופט וילנר, מדגיש את הצורך לכבד את תקדים הפסיקה בעניין פרס ישראל ואת סמכויות שיקול הדעת המצומצמות של השר. הוא מציין כי תפקידו של בית המשפט הוא לוודא שהשרה עומדת באמות מידה אלה, דבר שבמקרה זה היא נכשלה בכך. השופט עמית דן גם בחשיבותו של החופש האקדמי ובאפקט המצנן הפוטנציאלי על האקדמאים הישראלים אם יישלל הפרס על סמך הבעת דעה ספורדית.