עב"ל 297/98

תקציר

המקרה נסוב סביב זכאותו של אדם עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי, שעזב את ישראל בגיל 8 וחזר כעבור 21 שנה, לקצבת נכות לפי חוק הביטוח הלאומי. תביעתו של המערער נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בנימוק שלא מילא אחר דרישת התושבות, כאמור בסעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. לטענת המכון, המערער לא היה תושב ישראל כשמלאו לו 18, שהוא הגיל הקובע לזכאות. בית הדין האזורי הסכים עם עמדת המכון, והוביל את המערערת לערער לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה פסק אף הוא נגד המערערת, ואישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בפסק דינו הדגיש בית הדין לעבודה את כוונת המחוקק העומדת מאחורי תוכנית ביטוח אובדן כושר העבודה, המתמקדת באוכלוסייה בגיל העבודה, וקובע את גיל הזכאות על 18. בנוסף, בית המשפט הבהיר את דרישת התושבות וקבע כי יש לבחון את כושר ההשתכרות רק לאחר שהתובע מגיע לגיל 18. בית המשפט הכיר במצבו המצער של המערער, אך היה מחויב לדרישות התושבות המפורשות בחוק. הערעור נדחה, ונקבע כי המערערת לא עמדה בתנאים לזכאות לקצבת נכות.