בש"פ 6103/20

תקציר

במקרה דנן, בחן בית המשפט את חומר הראיות נגד מערער שהואשם בהתעללות קשה במשפחה, לרבות אלימות פיזית ומינית. פסק הדין מדגיש את העקרונות המשפטיים הקבועים לקביעה האם קיימות ראיות מספיקות לכאורה כדי להמשיך במשפט. היא מדגישה כי בית המשפט, בשלב זה, אינו בוחן את מהימנות העדים או את משקלם הראייתי אלא אם כן קיימות סתירות משמעותיות. הראיות שהוצגו כללו עדויות מפורטות מילדיו של המערער ותיעוד מאמת, כגון סרטונים, המדגישים את התנהגותו האלימה והמתעללת של האב. טענה מרכזית של המערער הייתה הטענה כי מעשיו היו חינוכיים ולא פליליים, אך בית המשפט הפנה לסעיף 368ג לחוק העונשין, והבהיר כי מעשים אלה מתאימים להגדרת התעללות. שתיקתו של המערער במהלך חקירתו במשטרה צוטטה כתמיכה נוספת להאשמות, המרמזות על אשמה. גם עדויותיה הבלתי עקביות של האם, שבתחילה הכחישה את טענות הילדים אך בהמשך הודתה בהן באופן חלקי, נשקלו אף הן, והן משקפות דינמיקה משותפת במקרים של התעללות במשפחה שבהם ההורה הנפגע עשוי להגן על המתעלל. למרות הערעורים על חלופות המעצר, אישר בית המשפט המחוזי את החלטת בית המשפט המחוזי להותיר את מעצרו של המערער, ולא מצא טעמים כבדי משקל לסטות מהמלצתו השלילית של שירות המבחן. חששות בנוגע למצבו הרפואי הנטען של המערער נבדקו, אך לא נמצא בהם די כדי לשנות את החלטת המעצר. בסופו של דבר, השופט דחה את הערעור, וקבע כי ניתן יהיה לבחון מחדש את תנאי המעצר לאחר עדויות עדים במשפט העיקרי.