ת"א 20684-09-19

תקציר

בסדר, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על המידע שסופק: **ניתוח משפטי מקיף של פסק דין ת"א 20684-09-19 גליבצ'וק ואח' נ' קולונדריוב ואח'** **מבוא** פסק דין זה, שניתן על ידי בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת עירית קויפמן), עוסק בתביעה ותביעה שכנגד הנובעות מסכסוך שכנים מר, הכולל טענות הדדיות לרעש, איומים, השפלות, הטרדות, קללות, זריקת חפצים, תקיפות וקללות. התובעת בתביעה העיקרית (גליבצ'וק) תבעה פיצוי בגין לשון הרע, בעוד שהנתבעות (קולונדריוב ובביוב, ולצורכי התביעה שכנגד גם לוזקין) תבעו פיצוי בגין לשון הרע וכן בגין עוולות נזיקיות נוספות. **עקרונות משפטיים מרכזיים** 1. **חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965:** * **הגדרת פרסום:** בית המשפט בחן האם אמירות שנאמרו בנוכחות צד שלישי (נציג העירייה) מהוות "פרסום" כמשמעותו בחוק. סעיף 2(א) לחוק מגדיר פרסום כאמצעי להעברת דבר, וסעיף 2(ב)(1) קובע כי אם הדבר מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, רואים בכך פרסום. במקרה זה, נוכחות נציג העירייה בזמן אמירת הדברים, הוכחה באמצעות סרטון, ולכן נקבע כי אכן היה בכך משום פרסום. * **הגדרת לשון הרע:** החוק מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזות אותו, לפגוע במשרתו או בעסקו, או לבזותו בשל תכונות מסוימות (כמו גזע, דת וכו'). המבחן לבחינת לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי – כיצד אדם סביר היה תופס את הדברים. * **הגנות בחוק:** סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מפרט הגנות שונות. אחת ההגנות הרלוונטיות כאן, אם כי לא הוכחה, היא סעיף 15(10) – הגנה על פרסום שנעשה בכדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. כמו כן, מצוינת הגנת סעיף 15(8) ביחס להגשת תלונה למשטרה, אך בית המשפט קובע שהזמנת משטרה כשלעצמה אינה מהווה לשון הרע. * **קללות וגידופים:** בית המשפט סקר בהרחבה את הפסיקה הנוגעת לקללות וגידופים. נקבע כי לא כל גידוף או קללה מהווים לשון הרע. בחינתם תלויה במכלול הנסיבות: היקף, משך, תדירות, מקום, נסיבות, נורמות חברתיות, והאם נאמרו בשעת כעס, מתוך סכסוך שכנים, או שהם "מעשה של מה בכך" או "זוטי דברים". הדבר נבחן מול ההבנה של "האדם הסביר". במקרה זה, בשים לב לכך שהקללות נאמרו בלהט הריב, בחלקן בשפות לא מוכרות לנציג העירייה, ובאופן שאינו ברור אם הוא מבין את כל הנאמר, וכן כי חלקן היו אמירות ספורדיות ולא פרסום בכתב, נקבע כי לא הוכח כי מדובר בלשון הרע. 2. **פקודת הנזיקין (נוסח חדש):** * **עוולות נזיקיות:** התביעה שכנגד הוגשה גם בגין עוולות נזיקיות שונות, כגון תקיפה, הסגת גבול, מטרד, שליחת יד, ונגישה. * **דרישת הוכחת נזק:** בניגוד לתביעת לשון הרע (שבה ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, עד תקרה מסוימת), בתביעת נזיקין מכוח הפקודה, חלה החובה על התובע להוכיח קיומו של נזק, את שיעורו, ואת הקשר הסיבתי בין המעשה הנטען לנזק. בית המשפט הדגיש כי תביעות אלו לא נתמכו בפירוט הולם או בראיות לנזקים כלכליים, נזקי גוף או נזקי ממון, ולכן נדחו. **חידושים ונקודות משפטיות מעניינות** 1. **הבנת "פרסום" בהקשר של סכסוכי שכנים:** פסק הדין מדגיש כי אמירות פוגעניות במסגרת סכסוך שכנים, גם אם נאמרו בנוכחות צד שלישי, נבחנות בקפידה. הגם שהיה "פרסום" במובן הטכני (נוכחות נציג העירייה), בית המשפט נדרש להכריע האם מהות הדברים, בנסיבות, מהווה לשון הרע. 2. **הבחנה בין "לשון הרע" ל"קללות/גידופים":** פסק הדין מבצע הבחנה ברורה ומפורטת בין אמירות שמהוות לשון הרע לבין קללות וגידופים. הוא מכיר בכך שקללות וגידופים עלולים להיות שכיחים בשיח חברתי, ובמיוחד בסכסוכים אישיים, ולכן יש להיזהר מלראות בהם אוטומטית לשון הרע. ההתמקדות היא על הפגיעה האובייקטיבית באדם. 3. **חשיבות ההקשר והנסיבות:** פסק הדין מדגיש את חשיבות ההקשר הנסיבתי. אמירות שנאמרו "בעל פה, בנוכחות אדם אחד, ולא בפרסום בכתב בתפוצה רחבה", "בכעס", "על רקע האשמה", ובשפות שאינן מובנות לחלוטין לנמען, מקבלות משקל שונה ואף עשויות להצדיק דחיית תביעת לשון הרע. 4. **דרישת הוכחת הנזק בתביעות נזיקין:** פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לכך שתביעות נזיקין, בניגוד לתביעות לשון הרע על פי החוק, דורשות הוכחת נזק קונקרטי, הן מבחינת קיומו והן מבחינת שיעורו. טענות בעלמא, גם אם הן נשמעות קשות, אינן מספיקות להקמת עילה לתביעה. 5. **היעדר אזכור פרסום בפייסבוק:** באשר לטענות על פרסום בפייסבוק, בית המשפט היה קפדני מאוד. הוא בחן את טענת התובעת להכחשת הפרסום, העדר זיהוי של הנתבעות בפרסום הספציפי (שם ותמונה שונים), וקבע כי הנתבעות לא הוכיחו כי מדובר בחשבון הפייסבוק של התובעת או כי ניתן לזהותן באופן ברור מהפרסום. **סיכום** פסק הדין מדגיש כי סכסוכי שכנים, למרות שהם עלולים להיות סוערים ולכלול אמירות פוגעניות, אינם מובילים בהכרח לתוצאה משפטית של לשון הרע או עוולות נזיקיות, אלא אם כן מוכחות הדרישות החוקיות המחמירות. במקרה זה, בית המשפט דחה את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד, תוך שהוא מצביע על כישלון הצדדים להוכיח את טענותיהם הן לגבי לשון הרע והן לגבי נזקי נזיקין. ההחלטה לא לפסוק הוצאות נובעת מכך ש"שני הצדדים לתביעה שלפני סבלו מיחסי שכנות עכורים", מה שמלמד על גישה שיפוטית המכירה בחומרת המצב הכללי, אך דבקה בדרישות הדין להוכחת טענות ספציפיות.