ע"א 3999/22

תקציר

בתביעה משפטית הנוגעת לתביעה ייצוגית, נדרש בית המשפט להכריע האם ברק ברנשטיין השקעות בע"מ (ברק) עמדה בנטל להוכיח קיומה של קבוצת לקוחות מקס המושפעת לכאורה מעמלות מסוימות (דמי סליקה וביטול) שגבתה מקס. תחילה פסק בית משפט קמא נגד ברק, אך בערעור מצא בית המשפט העליון כי ברק אכן הוכיח קיומה של קבוצה המתאימה לתביעה ייצוגית. בית המשפט התמקד בשאלה האם היה בסיס סביר לטענותיו של ברק כי מקס גבה שלא כדין דמי ביטול לצד דמי סליקה, בניגוד לתנאי החוזה. המחלוקת נסובה סביב הפרשנות החוזית של מספר סעיפים שלכאורה אפשרו למקס שיקול דעת להחזיר או לגבות את העמלות הללו. בית המשפט קבע כי לשון החוזה אוסרת בבירור לגבות את שתי העמלות בו זמנית, כפי שמעידות הוראות התעריף המונעות כפל חיובים וקובעות כי לא ניתן לגבות דמי ביטול אם לא יוחזרו דמי סליקה. ברק טען, ובית המשפט הסכים, כי למקס לא היה בסיס חוזי לגבות דמי ביטול במקרים של ביטול עסקה חלקי מבלי להחזיר את עמלת הסליקה, ובכך קבע כי המערכת החוזית אינה תומכת בפרקטיקה של מקס. למרות טענותיה הסותרות של מקס כי היא יכולה לבחור בין תשלום לבין החזר לפי שיקול דעתה, הדגיש בית המשפט את כלל הפרשנות כנגד מנסח החוזה, שבמקרה זה היה מקס, בשל העמימות בלשון החוזה. בכך הפך בית המשפט לערעורים את החלטת בית משפט קמא והתיר לתביעה הייצוגית להתנהל בשם כל לקוחותיה של מקס שנקלעו לסיטואציות שכר טרחה דומות כפי שהוגדרו בקריטריונים הייצוגיים. ההנחיה הפרוצדורלית הייתה להחזיר את התיק לבית המשפט קמא להמשך הליכים בהתאם לפסק הדין בערעור, לקבוע פיצוי או השבה בגין הוצאות אלה, ולפסוק הוצאות לברק בגין מאמץ ההתדיינות המשפטית.