ת"א 28130-07-15

תקציר

התובע תבע את הנתבעים לאכוף הסכם הלוואה שנחתם ביניהם בשנת 2008. על פי ההסכם, התובעת הלוותה לנתבעים 200,000 ₪ לתקופה של 12 חודשים, וכבטוחה להלוואה שיעבדו הנתבעים חמש חלקות קרקע. התובע טען כי על הנתבעים להעביר אליו את הבעלות בחמשת החלקות או לחילופין לשלם לו פיצוי כספי. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי של התובעת בהגשתה וכי הסכם ההלוואה אינו אלא חוזה למראית עין ללא כוונה לפרוע את ההלוואה. עוד נטען, כי גם אם יקבל בית המשפט את קיומה של הלוואה ממשית, פקעה זכותו של התובע לדרוש את העברת החלקות. בית המשפט דחה את טענות הנתבעים ופסק לטובת התובע. נמצא כי הנתבעים לא הוכיחו כי התובע ויתר על זכויותיו או שינה את עמדתו עקב שיהוי התובע, וכי אין מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי הסכם ההלוואה היה חוזה למראית עין, וקבע כי הנתבעים נדרשו להחזיר את סכום ההלוואה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי זכותה של התובעת לדרוש את העברת החלקות מוגבלת לתקופה של שנה מיום ההסכם. מאחר שהתובע לא הוכיח כי הודיע על רצונו לרכוש את המגרשים בתוך תקופה זו, נדחתה בקשתו להעברת הבעלות. תחת זאת, קבע בית המשפט כי התובעת זכאית לקבל את סכום ההלוואה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כפי שנקבע בהסכם. הנתבעים חויבו לשלם לתובע סך של 323,435 ₪, וכן את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין.