דנ"א 516/91

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על הטבות הפרישה של חברי אגד וקרן הפנסיה של חברי אגד בע"מ (המשיב). העותרים, שפרשו מהקונסורציום ומהקרן בין השנים 1976 ל-1981, טענו כי הקרן לא החזירה את חלק הרווחים ואת תוספת הנכסים הצבורים של הקרן המגיעים להם. תקנון הקרן, שלא כלל הוראת הצמדה, הסדיר את היחסים בין הקרן לחבריה, ואילו תקנות מס הכנסה הסדירו את היחסים בין הקרן לרשויות המס. בתי המשפט קבעו כי התקנות אינן מקנות לחברים זכויות כספיות כלשהן וכי הנוסח הברור של התקנון אינו מאפשר פרשנות שתכלול שערוך. לפיכך, חישובי הקרן ותשלומיה לעותרים נחשבו כתואמים את החוזה. יתר על כן, התרופה לחבר שמרגיש מקופח היא לנסות לשנות את התקנות, לא לפנות לבית המשפט. עוד הודגש בפסק הדין כי חשיבותו של מקרה אינה נקבעת אך ורק על פי מספר האנשים בהם הוא משפיע. אף שההכרעה במקרה זה הייתה כרוכה בפרשנות תקנה החלה על אנשים רבים, היא לא היוותה תקדים או שינוי מהותי, ולכן לא הצדיקה דיון נוסף. לבסוף, פסק הדין לא סתר פסיקות קודמות של בית המשפט העליון בנושא שערוך התחייבויות פיננסיות על פי חוזים קיימים. משכך, נדחתה העתירה לדיון נוסף, והעותרים חויבו לשלם למשיב 5,000 ש"ח הוצאות.