ע"פ 475/87

תקציר

גזר הדין נובע ממקרה בו הורשע המערער בניסיון לשדל עובד, מלול, לגנוב ממעסיקו ובקבלת רכוש גנוב מאותו עובד. המערער ערער על החלטה זו בהתבסס על מהימנות העדים ועל זכות השתיקה שלו בחקירתו במשטרה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור. בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט המחוזי והדגיש כי היתרון בהערכת המהימנות מצוי בבית המשפט קמא, שראה את העדים ממקור ראשון. באשר לשתיקתו של המערער בחקירתו, קבע בית המשפט כי בעוד שלנאשם יש זכות שתיקה, שתיקתו יכולה לשמש ראיה נגדו, במיוחד כאשר הוא טוען לחפותו המלאה. האישום הראשון, לפי סעיף 34 לחוק העונשין, נגע לניסיונו של המערער לשדל את מלול לגנוב ממעסיקו. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי עדותו של מלול – לפיה המערער ניסה לשדל אותו – הייתה אמינה, במיוחד נוכח שתיקתו של המערער במהלך העימות. האישום השני, לפי סעיף 411, נגע לקבלת רכוש גנוב. בית המשפט בחן האם מלול, עד מדינה, נזקק לסיוע לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. נמצא כי מלול לא היה שותף לעבירה שביצע המערער ולכן עדותו לא נזקקה לסיוע. בית המשפט פירט כי מלול השלים את הגניבה ללא מעורבותו הישירה של המערער וכי המערער הואשם בקבלת רכוש גנוב, שהיא עבירה נפרדת. משכך, קבע בית המשפט כי די בעדותו של מלול כדי להרשיע את המערער, שכן היא התחזקה בשתיקתו של המערער במהלך העימות המשטרתי. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, אישר את הרשעתו של המערער בשני הסעיפים והותיר על כנו את שישה חודשי המאסר על תנאי.