ע"ע 300318/98

תקציר

המקרה סובב סביב שכרה של עוזרת בית שלא שולם לה ועזיבתה את עבודתה בישראל. התובעת, שהגיעה לישראל כדי לעבוד אצל הנתבעת כעוזרת בית, עזבה את עבודתה בנובמבר 1997 מבלי לחזור. העובדות אינן שנויות במחלוקת: שכרו של התובע עמד על 550 דולר, בתוספת 60 ש"ח דמי כיס חודשיים. דרכונה הוחזק בידי בעלה של הנאשמת. השאלה העומדת על הפרק היא האם שולמו משכורות אוקטובר ונובמבר 1997 של התובע. בית הדין האזורי הורה לנתבעת לשלם לתובעת את שכרה בחודשים אוקטובר ונובמבר, וכן את דמי החופשה, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. הנתבעת ערערה על החלטה זו וטענה כי היה מקום לדחות את הדיון בבית הדין האזורי בשל שביתה ואי יכולתה להגיע. גם הערעור התבסס לגופו של עניין, כאשר הנתבעת טענה כי משכורת אוקטובר שולמה וכי התובעת אינה זכאית לחופשה לפדיון. הערעור נדון שלא בנוכחות המשיב, אך בית המשפט שלח את פרוטוקול הדיון לבא כוח המשיב לקבלת תגובה בכתב. בא כוחו של המשיב נימק את היעדרותו והשביע את רצון בית המשפט. לגופו של עניין, טען בא כוח המשיב כי פסק דינו של בית הדין האזורי היה נכון, והמערערת לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס טענתה כי שילמה את משכורת אוקטובר. בית המשפט הסכים עם המשיבה, וציין כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי לא זכתה למשפט הוגן, שכן בעלה יכול היה לטפל בילדים בזמן שנכחה בדיון. בית הדין לעבודה דחה את הערעור ואישר את החלטת בית הדין האזורי. המערערת חויבה לשלם למשיב את הוצאות הערעור, שנקבעו על סך 750 ₪, בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בחוק. החלטת בית הדין האזורי נותרה בעינה.