ת"א 9553/07

תקציר

התביעה במקרה זה נסובה סביב הפקעת חלקת קרקע בירושלים השייכת להורי התובעים, שנועדה לפתח את קו התפר בין שני חלקי העיר לאחר איחודה במלחמת ששת הימים. התובעים טענו כי הקרקע נמכרה על ידי הנתבעים לבנייה למגורים, דבר שהיווה שינוי במטרת ההפקעה ולכן פעל בניגוד לחוק החל באותה עת. הם ביקשו לבטל את ההפקעה ואת החזרת הקרקע או שוויה הכספי, בנימוק שמטרת ההפקעה לא מומשה בפועל. עם זאת, השופט מצא כי תחולת החוק המתקן שוללת את טענת התובעים, שכן ההפקעה התרחשה למעלה מעשרים וחמש שנים קודם לכן והחוק מעגן את הלכת קרסיק, אשר קבעה עיקרון המחייב השבת קרקע מופקעת כאשר מטרת ההפקעה חדלה להתקיים. עוד הדגישה השופטת כי גם ללא החוק המתקן, התביעה עדיין הייתה נדחית. זאת, משום שמטרת ההפקעה לא הייתה רק לבנייה למגורים אלא לפיתוח הכולל של העיר, לרבות הקמת מוסדות, כבישים ופארקים, והקרקע המדוברת יועדה, תמיד, למגורים. השופטת דחתה גם את טענותיהם הנוספות של התובעים בדבר הפרת חובות אמונים, תום לב וזכויות קניין חוקתיות, וכן את טענתם לפיצוי חסר בגין הקרקע המופקעת. השופט קבע כי טענות אלה לא הוזכרו בכתבי הטענות והועלו בשלב מאוחר מדי של ההליך. יתר על כן, השופט מצא כי הנתבעים לא פעלו "שלא בהתאם לזכות חוקית", כנדרש בחוק העשרה, וגם אם כן, יש לפטור את הנתבעים מחובת השבת הקרקע או שוויה בשל קיומן של נסיבות ההופכות את ההשבה לבלתי צודקת. לפיכך נדחתה התביעה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪.