ר"ע 264/85

תקציר

פסק הדין עוסק בפרשנותו ויישומו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. לפי סעיף זה, אם דייר נפטר, בן זוגו יכול להפוך לדייר אם הם התגוררו יחד לפחות שישה חודשים בסמוך לפני פטירת הדייר. אותה הוראה חלה גם על ילדיו של הדייר או על קרובי משפחה אחרים, ובלבד שהתגוררו עם הדייר לפחות שישה חודשים לפני מותם ולא היה להם מקום מגורים אחר. בית המשפט העליון הדגיש בעבר כי תקופת ששת החודשים צריכה להיות רצופה ומיד לפני מותו של השוכר. רוח החוק נועדה להגן על הדיירים מפני חסרי בית ולהעניק מעמד של דייר לקרובי משפחה שהתגוררו באמת ובתמים עם הדייר שנפטר. במקרה ספציפי זה חלק המבקש על מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר פרשנותו של סעיף 20. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את ההחלטה, לא מצא בה פגם והדגיש את חשיבותם של חיים משותפים אמיתיים. ההחלטה מחזקת את הדרישה לחיים משותפים למשך הזמן הנקוב ומרתיעה קשרים מלאכותיים רק לצורך ביסוס שכירות. המבקש חויב בהוצאות המשיבים, בסך של 300,000 ₪.