על"ח 47083-06-17

תקציר

פסק דין זה דן בערעור על החלטת רכזת חוק עבודת נשים שלא להתיר פיטורי עובדת שעברה טיפולי פוריות. המעסיקה טענה כי היה על המתאמת להבחין בין תקופות ההגנה השונות מפני פיטורים ולשקול את אופי טיפולי הפוריות. עם זאת, בית המשפט קבע כי המתאמת פעלה באופן סביר ובמסגרת סמכותה בכך שלא ביצעה הבחנות כאלה, שכן הרציונל העומד מאחורי כל ההגנות בחוק עבודת נשים זהה. בית המשפט בחן גם את החלטת הרכזת לגופה ומצא כי היא הפעילה את שיקול דעתה באופן סביר ובהתאם לחוק. נקבע כי לרכזת הייתה סמכות לבחון את הסיבות לפיטורי העובדת והחלטתה שלא לאפשר את הפיטורים הייתה סבירה ומבוססת. באשר לטענת העובדת כי המעסיק הפר את חוק עבודת נשים בכך שלא איפשר לה לחזור לעבודה לאחר שהודיעה על טיפולי פוריות, הסכים בית הדין וקבע כי התנהלות המעסיק מהווה עבירה על החוק. הודגש כי הזכות לעבודה היא זכות יסוד, ואי חזרתו של העובד לעבודה פגעה קשות בזכות זו. בית הדין פסק לעובדת 40,000 ₪ כפיצוי בגין נזק לא ממוני כתוצאה מהפרת חוק עבודת נשים. בנוסף, בית המשפט מצא פגמים מהותיים בהליך השימוע, אשר הצדיקו פיצוי של 10,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין. תביעות העובד לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק איסור לשון הרע נדחו, מאחר שבית המשפט קבע כי הן אינן מבוססות. כמו כן, בית הדין קבע כי פיטורי העובד בטלים, שכן התרחשו בתקופת ההגנה, והמעסיק חויב להחזיר את העובד לאלתר. כמו כן חויב המעסיק לשלם לעובד הוצאות בסך 15,000 ₪.