עת"מ 55496-10-17

תקציר

העותרים במקרה זה ביקשו לכלול את אדמתם הפרטית, המיועדת כיום לחקלאות, בתכנית להרחבת מושב סמוך. העותרים טענו כי הליך קבלת ההחלטות היה לקוי, וכי אדמתם הייתה צריכה להיכלל בתכנית על בסיס הדרישות החוקיות לתכניות כאלה. עוד טענו כי התוכנית שאושרה מפלה אותם לרעה ופוגעת בזכויות השוויון שלהם, שכן היא משפרת את זכויותיהם של בעלי קרקעות אחרים במושב. עוד טענו כי התוכנית אינה מותירה מספיק יחידות דיור לפיתוח עתידי וכי יו"ר הוועדה דחה שלא כדין את בקשתם לערר למועצה הארצית. עם זאת, בית המשפט לא מצא פגמים משפטיים או חוסר סבירות בהחלטות התכנוניות. נקבע כי לאדמות העותרים אין כל זיקה להתנחלויות והכללתן בתכנית תהיה בלתי סבירה. עוד מצא בית המשפט כי פרשנות הוראות הדין הרלוונטיות תומכת בהחלטת הוועדה להחריג את אדמות העותרים, וכי הוועדה הפעילה כראוי את שיקול דעתה באישור התכנית למרות חריגה קלה מגבולות היישוב הכפרי. בית המשפט ציין כי טענות העותרים במרבית הנושאים חסרות שחר, וכי החלטת היו"ר שלא לאפשר ערעור למועצה הארצית הייתה סבירה. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על העותרים שהעלו טענות חדשות בשלב מאוחר של ההליך והורה להם לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בסופו של דבר, העתירה נדחתה מכל הבחינות.