ו"ע 120/06

תקציר

פסק דין זה עוסק בגובה הפיצוי הראוי לבתי מגורים בהקשר של ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה. קיימים ארבעה מסלולים לחישוב פיצויים: מסלול 1 מפצה בהתאם לסוג המגורים ושטחו; מסלול 2 מוסיף פיצוי למפונים בעלי ותק; מסלול 3 מאפשר הערכות פרטניות; ומסלול 4 מחזיר את מחיר הרכישה. המסלול הראשון, הרלוונטי למקרה זה, קובע שלושה תעריפים למ"ר בהתאם לסוג הבנייה: בניה קלה מתועשת, מרוכזת או בנייה עצמית. בית המערערים נבנה במקור כבית טרומי מתועש אך עבר שיפוץ משמעותי. השאלה היא האם יש לפצות את הבית על פי סוג הבנייה ההיסטורי או מצבו בעת הפינוי. המשיב טוען כי סוג הבנייה ההיסטורי צריך להיות אבן הבוחן, ואילו המערערים טוענים כי יש לסווג את הבית לפי מצבו בעת הפינוי. השופטת מסכימה עם המערערים ומציינת כי מפונים רבים לא יכלו לפנות למסלול ההערכה הפרטנית וכי המצב הנוכחי לא היה צפוי בעת פרשנות החוק. לפיכך, השופט קובע כי מפונה רשאי לטעון ולהוכיח כי יש לסווג את מקום מגוריו באופן שונה מסווגו ההיסטורי, בהתבסס על מצבו בעת הפינוי. הדבר צריך להיקבע על ידי ועדת הזכאות, שכבר דנה בנושאים מורכבים יותר, ללא עומס או שיהוי בלתי סבירים. נטל ההוכחה מוטל על המפונה, שעליו להוכיח כי הבנייה הפכה לבנייה עצמית. המבחן הראוי, טוענת השופטת, הוא דרך עיניו של קונה סביר. אם הרוכש היה מחשיב את הבנייה כבנייה עצמית בעת הפינוי, יש לפצות אותו ככזה. לבסוף, מורה השופט להחזיר את תביעת המערערים למשיב לדיון חוזר לקביעת הפיצוי הראוי על בסיס השיעורים שנקבעו.