ע"מ 47507-08-17

תקציר

הדיון נסוב סביב חובת המערערת להפקיד ערבות לתשלום הוצאות המדינה במקרה שהערעור יידחה, מכוח חוק החברות ותקנות מס הכנסה (פקידי שומה ופקידי שומה של הרשויות המקומיות). המדינה ביקשה מבית המשפט להורות למערערת, חברה ללא פעילות עסקית וללא נכסים, להפקיד את הערבות, תוך ציון מצבה הכלכלי הרעוע של החברה והסיכוי הנמוך להצלחת הערעור כנימוקים. בית המשפט בחן את הבקשה לפי תקנות 519 ו-428 לתקסד"א. תקנה 519 מאפשרת לבית המשפט להורות לתובע להעמיד ערבות להוצאות הנתבע בנסיבות חריגות בלבד, כדי להבטיח את זכותו של הנתבע שלא להפסיד אם התביעה תידחה, ובהתחשב בזכות הגישה של התובע לערכאות. מצבה הכלכלי של המערערת מהווה אמנם שיקול, אך אין הוא הסיבה היחידה להטלת ערבות. במקרה דנן, מצא בית המשפט כי אין די בנימוקי המדינה כדי לחייב את המערערת להפקיד ערבות לפי תקנה 519. תקנה 428 לתקסד"א מתייחסת להפקדת ערבות על ידי מערער להוצאות המשיב בערעור. קיימים חילוקי דעות בין השופטים האם תקנה זו חלה על ערעורי מס. חלק מהשופטים סבורים כי יש להתייחס לערעורי מס באופן שונה מערעורים אזרחיים רגילים, וכי תקנה 428 לא צריכה לחול במקרה זה. אחרים חושבים שכל הערעורים, כולל ערעורי מס, צריכים להיות כפופים לאותם כללים. השופט במקרה זה הסכים עם העמדה הקודמת, וקבע כי הטלת ערבות בערעורי מס צריכה להיות מופעלת בזהירות ולא מוטלת באופן אוטומטי. לאחר מכן, התייחס בית המשפט לסנקציה בגין אי הפקדת הערבות. המדינה ביקשה לדחות את הערעור אם המערער לא המציא את הערבות. השופט ציין כי אף שהפסיקה נוטה לתמוך בעמדת המדינה, מקרים אלה אינם מחייבים, ובית המשפט העליון טרם הכריע בסוגיה. השופט הביע דעה שונה, וקבע כי סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 353א לחוק החברות מוגבלת לעיכוב ההליכים עד למתן הערבות, ואינה משתרעת על דחיית הערעור על הסף. השופטת הדגישה כי יש לכבד את זכות הגישה לערכאות, והחלת הסנקציה הקבועה בתקנה 519(ב) לתקסד"א - דחיית התביעה - תפגע בזכות זו, מה גם שהחובה להפקיד ערבות לפי סעיף 353א היא הכלל ולא החריג. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מקום להורות על דחיית הערעור בגין אי הפקדת ערובה, במיוחד בערעור מס, ובמקום זאת יעוכב ההליך עד למתן הערבות. הוצאות הבקשה יישקלו בפסק הדין הסופי.