בג"צ 363/84

תקציר

במקרה שנדון בבג"ץ, נסובה המחלוקת סביב זכאותה של המשיבה מס' 2, נוה חריף, להטבות מהסכם ניידות בין משרד האוצר לבין המוסד לביטוח לאומי. המחלוקת התעוררה לאחר שוועדת הערר אישרה את החלטת הוועדה לגמלת ניידות רכב, שקבעה כי הליקויים הפיזיים של חריף אינם מכוסים בהסכם הניידות. זאת, בניגוד לקביעות קודמות של ועדות מחוזיות בשנים 1975 ו-1978 שהכירו בזכאותה. בג"ץ הדגיש את חשיבות העקביות, וקבע כי יש להצדיק בבירור חריגות מהחלטות קודמות. עם זאת, היא הגיעה למסקנה כי פסק הדין של ועדת הערר לוקה בחוסר שקיפות בנוגע לזכאויות הקודמות של חריף ויש בו טעות ברורה. בית הדין ציין כי לבית הדין לעבודה לא מוקנה שיקול דעת להעניק או לשלול באופן שרירותי זכויות מעבר למה שנקבע במפורש בחוק, והדגיש את הצורך בסמכות סטטוטורית לבסס כל החלטה שהתקבלה. ההחלטה הזהירה מפני הפעלת שיקול דעת בלתי מוגבל על ידי ועדות או בתי משפט, מה שעלול לפגוע בתהליך ההערכה הסטנדרטי שאליו מתכוון החוק. בעקבות זאת ביטל בג"ץ את פסק הדין הקודם של בית הדין לעבודה, והחזיר על כנו את קביעת ועדת הערר. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על העותר, המוסד לביטוח לאומי מוס, על כך שלא ביצע את פסק הדין הראשוני מבלי לבקש עיכוב ביצוע, והדגיש כי גופים מנהליים חייבים לקיים החלטות שיפוטיות תקפות אלא אם כן שונו על ידי רשות מוסמכת. פסק הדין מסתיים בכך שההחלטה הופכת למכרעת, ולמעשה מבטלת את פסק דינו של בית הדין לעבודה. פסק הדין הדגיש את ההליך המשפטי התקין, את היקף שיקול הדעת המצומצם העומד לרשות הערכאות השיפוטיות ואת ההקפדה על מסגרות סטטוטוריות מבוססות.