ע"א 33935-09-12

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך רכוש מורכב בו מעורבים מספר צדדים וטענות לרשלנות ועסקאות סותרות. בעיקרו של דבר, הוא סובב סביב רישום דירה בבעלות ישעיהו יצחק וליביה ישעיהו, שנמכרה לגורמים שונים בזמנים שונים. המכירה הראשונה הייתה בין הבעלים לגניה וילמובסקי, ואחריה מכירה נוספת מגניה לשיינר. עם זאת, רישום המכירה הראשונה לא הושלם, מה שהוביל לבלבול ולמחלוקת על הבעלות בדירה. בית משפט קמא מצא כי החברה המשכנת, עמידר, לא פעלה בשקידה בניהול רישום הנכסים. באופן ספציפי, היא לא רשמה את כל המידע המהותי המשפיע על הזכויות בדירה, מה שהוביל למצב שבו קונה עוקב, אבולעפיה, רכש את הדירה מבלי לדעת על המכירות המוקדמות. בית המשפט הגיע למסקנה כי רשלנותו של עמידר כלפי שיינר, שרכש את הדירה מגניה, באה לידי ביטוי בכך שלא הודיעה לו על ביטול עסקת ישעיהו-גניה. כמו כן, בית המשפט בחן את נסיבות עסקת ישעיהו-גניה ומצא כי גרסתה של גניה לאירועים אמינה יותר. התצהיר שהציגה ליוויה ישעיהו, שהעדיף את גרסתו של ישעיהו, העלה סימני שאלה משמעותיים, ובית המשפט מצא כי לו היה שיינר מיודע בזמן אמת על ניסיון הביטול, הוא יכול היה להגן על זכויותיו. למרות שמצא את עמידר רשלן, דחה בית משפט קמא את התביעה, בנימוק של היעדר קשר סיבתי. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על מסקנה זו, בקובעה כי שיינר יכול היה להצליח לבסס את זכויותיו בדירה אילו עמד עמידר בהתחייבויותיו. השופטים התייחסו גם לסוגיית הרשלנות התורמת, וייחסו 45% מהאשמה לשיינר על מחדליו שלו. יש לציין כי הוא לא עיכב חלק מהתמורה עד להשלמת רישום הזכויות על שמו ולא פעל באופן אקטיבי לרישום הזכויות בדירה במשך מספר שנים לאחר הרכישה. בסופו של דבר קיבל בית המשפט לערעורים את ערעורו של שיינר וקבע כי על עמידר לפצות אותו בשיעור של 55% מסכום התביעה, המייצג את הכסף ששילם שיינר עבור זכויות הדירה. כמו כן הורו השופטים לעמידר לכסות מחצית מאגרת בית המשפט קמא ושכר טרחת עורך דין, בסך 65 אלף שקל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה רלוונטיים.