תפ"ח 2010/05

תקציר

הנאשם הואשם ברצח, חטיפה ושוד. לפי כתב האישום, הוא קשר קשר עם שלושה אחרים לחטוף את מנהל המינימרקט שבו עבד בעבר, לשדוד ממנו את מפתחות המינימרקט והכספת, ולבסוף לרצוח אותו, כדי לגנוב את הכסף שבכספת. התוכנית הייתה לעקוב אחר המנהל לאחר שיסגור את המינימרקט ולהסיע אותו לביתו בקריית אתא, שם שניים מהקושרים ישדדו ממנו את המפתחות, בעוד הנאשם וקושר נוסף יחכו להם במקום שנקבע מראש. לאחר מכן הם היו נוסעים למינימרקט וגונבים את הכסף מהכספת. הרצח היה הכרחי משום שהמנוח הכיר את שני הקושרים שהיו אמורים לבצע את החטיפה, לאחר שעבד איתם קודם לכן במינימרקט, ויכול היה לזהות אותם. השופט מצא כי הנאשם אכן היה חלק מקנוניה לשדוד את המינימרקט ולחטוף את המנוח. עם זאת, הוא לא נכח בזירת הרצח, ולא הובאו ראיות לכך שהיה מודע בפועל לאפשרות שהמנוח ייהרג. עוד קבע השופט כי הראיות לא הוכיחו מעבר לספק סביר כי הנאשם יכול היה להיות מודע לאפשרות זו. לפיכך, לא ניתן היה להרשיעו ברצח כשותף, ולא לפי הוראות סעיף 34א לחוק העונשין, המייחס אחריות לשותף לעבירה שביצע בן זוגו, אם אדם מהקהילה יכול היה להיות מודע לאפשרות לבצעה. השופט זיכה את הנאשם מעבירת הרצח, אך הרשיע אותו בעבירה של חטיפה לשם סחיטה וניסיון שוד. השופט פינקלשטיין הסכים עם הכרעת הדין, אך הוסיף כי לדעתו ניתן היה להרשיע את הנאשם גם בעבירה של חטיפה לצורך מאסר או סחיטה, שכן גם אלה היו חלק מהתוכנית. הוא גם סבר כי היה צריך להרשיע את הנאשם בניסיון שוד לפי סעיף אחר בחוק העונשין. השופט סעב הסכים עם הכרעת הדין, והדגיש את הצורך בגישה זהירה בקביעת אחריותו של שותף לעבירה שביצע שותפו, כדי שלא להרשיע חפים מפשע. הוא הוסיף כי לדעתו יש להרשיע את הנאשם בעבירה של חטיפה לשם סחיטה וניסיון לשוד לפי הסעיף שהציע השופט פינקלשטיין. השופט נאמן חלק על כך, בהיותו סבור כי ניתן להרשיע את הנאשם ברצח לפי הוראות סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, המתייחס למי שגורם למוות בכוונה תוך ביצוע עבירה אחרת. לדבריו, מודעותו של הנאשם לאפשרות שהמנוח ייהרג הוכחה מעבר לספק סביר.