בג"צ 5239/11

תקציר

פסק הדין עוסק בחוקתיותו של החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, תשע"א-2011. החוק כולל מספר הוראות, בהן אחריות נזיקית אזרחית לכל מי שקורא לחרם, וסנקציות מנהליות נוספות המגבילות השתתפות במכרזים ושוללות הטבות מהמדינה. בית המשפט קבע כי החוק פוגע בזכות לחופש הביטוי, במיוחד בכל הנוגע לשיקולים פוליטיים כמו עתיד יהודה ושומרון. למרות זאת, הרוב סברו כי מטרת החוק למאבק בחרם היא תכלית ראויה. בעוד שהוראת הנזיקין האזרחית בחוק עוררה חששות, בעיקר מפני השפעות מצננות ושימוש לרעה פוטנציאלי, ביטל בית המשפט, בדעת רוב, רק את סעיף 2(ג), שהטיל פיצויים לדוגמה ללא הוכחת נזק, בנימוק שהוא בלתי מידתי. שאר סעיפים 2(א) ו-2(ב) שרדו ברובם, כאשר בית המשפט מניח שנדרשים פיצויים וקשרים סיבתיים כדי שיחולו עליהם. הרוב תמך גם בסעיפים 3 ו-4, שעסקו בסנקציות מנהליות, ואסרו כל שימוש לרעה קונקרטי. מחלוקת משמעותית התגלעה סביב פרשנות הקריאות לחרם הנוגעות לאזורים שבשליטת המדינה. השופטים דנציגר וג'ובראן העדיפו לפרש את החוק כך שיחול רק על חרם מדינתי כולל, למעט חרמות הקשורים אך ורק לסוגיות טריטוריאליות ספציפיות. השופט פוגלמן הציע פתרון חלופי של מחיקת ההתייחסות ל"שטחים בשליטה" באופן ישיר. בעוד שבית המשפט הכיר בכך שהחוק פוגע בחופש הביטוי, פרשנות מצמצמת עם הצדקות מגוונות אפשרה את רובו להישאר, למעט סעיף הפיצויים העונשיים.