ע"א 26/54

תקציר

המקרה של בנדיטו אלונזו נגד ירוחם בן-דרור סובב סביב סכסוך רכושי של דירה שכורה. בעל הדירה, אלונזו, ביקש לפנות את בן דרור, השוכר, מאחד החדרים בדירה. החדר המדובר אוכלס תחילה על ידי בית משפט השלום, ובן דרור טען כי הייתה לו הסכמה משתמעת לשימוש בחדר בו זמנית. המקרה נסוב סביב פרשנות דיני הגנת הדייר והשפעת שחרור נכסי נפקדים. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת בן דרור, ואלונזו ערער. הערעור נדחה על ידי בית המשפט העליון, שאישר את ההחלטה לדחות את תביעתו של אלונזו. בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים וקבע כי בן דרור נהנה מהגנת הדייר, מה שאומר שלא ניתן לפנותו מהחדר. כמו כן, נמצא כי לאפוטרופוס לנכסי נפקדים הייתה סמכות להשכיר את החדר לבן דרור וכי כל עסקה שבוצעה כדין בנוגע לנכס נותרה בתוקף גם לאחר שחרור הנכס. בכך המשיכה זכותו של בן דרור בדירה גם כנגד אלונזו לאחר שהנכס שוחרר לו. פסק הדין הדגיש את ההגנה על זכויות הדיירים ואת תוקפן של עסקאות המבוצעות על ידי האפוטרופוס, והבטיח כי זכויות צדדים שלישיים לא ייפגעו משחרור נכסי נפקדים. אלונזו חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של בן-דרור.