דנ"מ 2693/18

תקציר

פסק הדין דוחה את הבקשה מטעמים שונים. ראשית, נאמר כי דיון נוסף הוא אמצעי חריג החל רק כאשר פסק דין כרוך בחידוש, קושי משמעותי או סטייה מפסקי דין קודמים, והמקרה הנוכחי אינו מקיים תנאים אלה. פסק הדין הנדון אינו מציג חידושים הלכתיים של ממש; תחת זאת, היא מתיישבת עם פסקי דין קודמים בנושאים דומים, כגון פרשת רון, שקבעה עקרונות לקביעת אירוע מחולל השבחה בתוכניות הכוללות זכויות בנייה נוספות. דעת הרוב בפסק הדין מיישמת כראוי את הדין ואת פסקי הדין הקודמים, לרבות העיקרון החוקתי לפיו יש להטיל היטלים בחוק. פסק הדין אינו סותר תקדימי עבר; היא מפרשת את החוק על בסיסם ואינה מצדיקה פסיקה חדשה או סטייה מעקרונות מבוססים. יתר על כן, אישור מתווה האיחוד אינו אירוע פוזיטיבי כהגדרתו בחוק, ופרשנותה היצירתית של דעת המיעוט אינה משנה באופן משמעותי את העקרונות הקיימים. הטענות המובאות בבקשה חוזרות ברובן על התנגדויות שנדונו ונפסקו בעבר, דבר שאינו מצדיק דיון נוסף. בנוסף, הטענות המשלימות שהוזכרו אינן משנות מסקנה זו, שכן פסקי הדין המצוטטים אינם מערערים את דעת הרוב בפסק הדין המבקש. קביעת היטל השבחה בנסיבות פסק הדין היא התפתחות, אך אין מדובר בפסיקה חדשה ואינה חורגת מבעבר. יש להתייחס לכל שינוי הנדרש בחוק באופן חקיקתי, כפי שהדגישו השופטים בפסק הדין. לבסוף, בהתחשב בנסיבות, השופט מחליט שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים.