עע"מ 1137/16

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט לסוגיה פרוצדורלית הנוגעת לדחיית ערר שהגישה ועדת הערר בגין היתר בנייה שסטה לכאורה מתכנית תקפה. בית המשפט הדגיש כי היה על ועדת הערר לבחון השגות בנוגע לחריגות אפשריות ביסודיות ולגופן, ולא לדחות אותן על הסף. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם השימוש המבוקש בקרקע למטרות חינוך עולה בקנה אחד עם התכנית התקפה. בית המשפט אישר כי היא אכן עקבית, ומשכך, שיקול הדעת שהפעילה הוועדה המקומית בהוצאת ההיתר היה בגדר סבירות, כל עוד הוא נוגע למבנה בית הספר עצמו ולא למגרש הספורט. בית המשפט ציין כי דיני התכנון הציבורי שמים דגש על שקיפות ושיתוף הציבור, ותומכים בהליכים הקיימים להתנגדויות להיתרי בנייה. מאחר שהתכנית הייתה מפורטת דיה לגבי השימושים המותרים, הייתה הצדקה לוועדה המקומית להעניק את ההיתר ללא התנגדות ציבורית נוספת. עם זאת, בית המשפט מצא פגם פרוצדורלי בכל הנוגע להכללתו של מגרש ספורט בשל היעדר הודעה ראויה לציבור, המצדיק פסילה חלקית של חלק זה של ההיתר תוך מתן אפשרות להמשך בניית מבנה בית הספר בשל צורך ציבורי דחוף. בית המשפט אימץ גישה של "תוצאה יחסית", הותירה על כנה את ההיתר למעט הכללת מגרש הספורט, וביטל את הטלת ההוצאות של בית משפט קמא מבלי לפסוק הוצאות נוספות בשל הפגם הפרוצדורלי.