פש"ר 68770-12-18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס להליך פשיטת רגל, ובפרט לבחינת תביעות חוב שהוגשו כנגד חייב. בית המשפט נוהג באיפוק בהתערבותו בהחלטות בעלי תפקידים בהליכים מסוג זה, ועושה זאת רק במקרים של חוסר סבירות קיצוני, פגיעה בהליך או טעות מהותית, תוך מתן מרחב רחב של שיקול דעת לבעלי התפקידים בשל תפקידם, מומחיותם ואופיו הרגיש של ההליך. במקרה זה טען החייב כי לא ניתנה לו הזכות לטעון את טענותיו ולהציג ראיות, וכן חלק על גופו של עניין בתביעות החוב מכמה טעמים. עם זאת, בית המשפט מצא כי ניתנה לחייב הזדמנות מספקת להשמיע את טענותיו וכי הממונה על ההליך פעל באופן סביר בקביעת מתכונת הליך הבירור. בית המשפט דחה גם את טענות החייב לגופו של עניין, וקבע כי הסדר החוב נחתם לאחר ביצוע תשלום מסוים, ולכן תשלום זה לא יכול היה להתבצע במסגרת הסדר הפשרה. בית המשפט דחה גם את טענות החייב ביחס לסכומים הנקובים בתביעת החוב, ומצא אותן בלתי עקביות וסותרות. בנוסף, בית המשפט לא מצא טעם בטענה כי בקשת נושה למימוש משכון מגבילה את הסכום שהוא יכול לתבוע בהליך פשיטת הרגל. ככלל, בית המשפט הגיע למסקנה כי לא הייתה עילה להתערב בהחלטת הפקיד ולכן דחה את ערעורו של החייב. החייב חויב לשאת בהוצאות בעל התפקיד והנושה, שהסתכמו כל אחד ב-2,000 שקל.