ת"א 13358-01-17

תקציר

בתביעת לשון הרע זו בחן בית המשפט את הטענות, הראיות וההגנות שהוצגו על ידי הצדדים. התובע, קצין משטרה, טען כי שירו של כהן מכפיש אותו וגורם לו נזק אישי ומקצועי. בית המשפט הכיר בכך שבעוד שהתבטאויותיו של כהן כללו לשון הרע, לא הוכח שכהן פעל בכוונת זדון, ולא הוכחו נזקים מיוחדים על ידי התובע. יש לציין כי הפרסום של כהן נקבע ככולל תוכן מכפיש, אך התובע לא הצליח לבסס קשר סיבתי בין הפרסום לבין נזקים מיוחדים לכאורה כמו איומים ושינויי קריירה. בית המשפט פסק לתובע פיצויים כלליים בסך 150,000 ש"ח, וסירב להגדיל את הפיצויים בשל היעדר התנהגות זדונית. לעומת זאת, כלי התקשורת שהיו מעורבים בפרסום מחדש של חלקים מהשיר ובסיקור ההליך הפלילי לא נשאו באחריות. בית המשפט מצא כי מעשיהם מוגנים תחת הגנת "העיתונות האחראית" ובמקרים מסוימים גם הגנת "אמת הפרסום", נוכח העניין הציבורי המשמעותי בעניין. הסיקור התקשורתי נתפס כאחראי ובתום לב, ללא כוונה להכפיש את התובע. כמו כן, בית המשפט דחה את תביעת התובעת נגד כלי התקשורת בשל עמידתם בסטנדרטים עיתונאיים אחראיים ועניין ציבורי משמעותי. בסופו של דבר, פסק הדין איזן בין חופש הביטוי לבין מניעת לשון הרע, ושיקף את הנוף המשפטי רב הניואנסים השולט בשיח הציבורי, ובפרט בגורמי אכיפת החוק.