ע"א 30180-08-10

תקציר

המערער בתיק זה טען כי המשיב השמיץ אותו בכך ששיתף טיוטת תלונה אודותיו עם עורכי דין אחרים. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בכך שדחה את תביעתו על יסוד היעדרותו של העיתון כנתבע. עם זאת, השופט קבע כי זהותו של המפרסם אינה רלוונטית, והסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי תוכן ההליך נופל תחת הגנת "הבעת דעה" שניתנה למפרסם. השופט דן בטענות ההגנה, תוך התמקדות בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, המגן על הבעת דעות בתום לב על התנהגותו של אדם בתפקיד ציבורי או בעניינים ציבוריים, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו כפי שהן מתגלות בהתנהלות כאמור. השופט הדגיש את חשיבותו של חופש הביטוי במשפט הישראלי וציין כי דעות מוגנות גם אם אינן נכונות לחלוטין או מעוגנות במציאות. בצטטו מספר תקדימים משפטיים, הדגישה השופטת כי היסוד המכריע בקביעת ההגנה על תגובה הוגנת הוא כנותו של הכותב. כל עוד הכותב מביע בכנות את עמדתו האמיתית, ההגנה, גם אם הדעה מוגזמת או משוחדת. במקרה דנן, טיוטת התלונה של המשיב התייחסה לפסקי דין פומביים של בתי המשפט ולדברים שנאמרו בהם על המערער, וביטאה את עמדתו האישית של המשיב בעניינים אלה. השופט קבע כי הדבר מהווה הבעת דעה אישית של המשיב ולכן הוא מוגן לפי סעיף 15(4). זאת ועוד, הפרסום היה סביר גם בנסיבות העניין, תוך הפעלת חזקת ההגנה המבוססת על תום לב, אותה לא הצליח המערער להפריך. לפיכך, הערעור נדחה, והשופט לא ראה צורך להתייחס לטענותיו האחרות של המערער. השופטת גם בחרה שלא לחייב הוצאות, והפיקדון מהערעור היה אמור להיות מוחזר למערער. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 30.12.2014.