דנ"פ 3039/02

תקציר

בעניינו של העותר שהורשע בעבירות סמים, התמקדו הערעורים בעיקר בטענות להתנהגות בלתי הולמת של המשטרה, לרבות שתילת ראיות. העותר טען כי המשטרה בדתה ראיות בכך ששתלה מאזניים אלקטרוניים בביתו, במטרה לבסס "הגנה מפני צדק". בית המשפט הכיר ביסוד אפשרי לחשד כי ייתכן שהסולם ניטע, אך סבר כי הנושא חסר חשיבות מבחינה ראייתית ולכן דחה את טענת ההגנה. בית המשפט העליון התווה את דוקטרינת "ההגנה מפני צדק", והדגיש כי היא נוגעת לפעולות שערורייתיות של רשויות המפרות עקרונות יסוד של הגינות וצדק. בית המשפט הדגיש כי הגנות כאלה ייושמו במשורה, רק במקרים נדירים וקיצוניים של התנהגות בלתי הולמת המזעזעת את המצפון. בסופו של דבר, בית המשפט לא מצא את מעשיהם של נושאי המשרה מקוממים דיים כדי להצדיק הגנה זו, תוך שמירה על הרשעתו של העותר. העותר העלה גם סוגיות הנוגעות לחשיפת עברו הפלילי במהלך המשפט, וטען כי הדבר פוגע בעניינו. עם זאת, בית המשפט לא מצא חריגה מאמות המידה המשפטיות והגיע למסקנה כי החשיפה לא פגעה בהוגנות המשפט בהתחשב בראיות המשכנעות שהוצגו. מאחר שלא הייתה עילה לתמוך בדיון נוסף, העתירה נדחתה, וההרשעה המקורית אושרה.