ע"א 3913/04

תקציר

המערערת טענה לרשלנות רפואית מצד רופאי המשיב במהלך לידתה, וטענה כי היה עליהם לשקול לתפור את רחמה, לבצע ניתוח קיסרי ולהוציא את העובר מוקדם יותר. עם זאת, חוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, שאומצה על ידי בית המשפט, לא מצאה פגם בהחלטות הצוות הרפואי. המומחה הבהיר כי פעולות הרופאים היו ראויות בהתחשב בנסיבותיה הייחודיות של המערערת, לרבות הריונותיה המרובים ושלב הלידה המתקדם. בית המשפט הסכים כי הצוות הרפואי פעל בסבירות ובאחריות, תוך מתן עדיפות לביטחונו של המערער, ובסופו של דבר הצליח ליילד תינוק ואם בריאים. אשר לטענה בדבר היעדר הסכמה מדעת לכריתת רחם, קיבל בית המשפט קמא את קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת הייתה מודעת למצב החירום והסכימה לניתוח. הימנעותו של המשיב מלתעד את ההסכמה הייתה מצערת, אך לא היוותה עוולת תקיפה או פגיעה באוטונומיה של המערער. בית המשפט הדגיש את מיומנותו וכשירותו של הצוות הרפואי ודחה את הערעור ופסק לטובת המשיב. החלטה זו מחזקת את העיקרון של אי התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, במיוחד כאשר הן מבוססות על חוות דעת מומחים, ומדגישה את חשיבותה של הסכמה מדעת במצבי חירום רפואיים.