ת"א 32354-06-11

תקציר

האחים חילו חתמו בשנת 1954 על הסכם עם פאוזי לעבד שתי חלקות אדמה, אל-ג'דידה וסלבן, ולקבל שליש מכל חלקה לאחר שמונה שנים. בשנת 1963 נחתם הסכם חלוקה לפיו האחים חילו יקבלו שליש מחלקת סלבאן (חלקה 34) ופאווזי יקבל את השאר יחד עם כל חלקת אל-ג'דידה. האחים חילו טענו כי היו אמורים לקבל שני שלישים מהחלקה הסלבנית, אך קריאה מדוקדקת של ההסכם לא תמכה בכך. הליכי הסדרת הקרקעות בחלקות אלה החלו בשנות ה-50 של המאה ה-20 ובשנת 1962 פורסמה אמנה לפיה הבעלות על הקרקעות אינה מוסדרת. הסכם החלוקה נעשה במהלך הליכים אלה והגביל את היכולת להעביר זכויות. האחים חילו גם לא נקטו כל פעולה להבטחת זכויותיהם במהלך ההליך. לאחר שהליכי הפשרה הסתיימו בשנת 2008, נרשמו זכויות הצדדים בהתאם. לפיכך, חלקו של פאוזי היה עשירית מהחלקה והאחים חילו לא יכלו לקבל יותר מכך. בנוסף, החזקתם של האחים חילו בקרקע לא היוותה חזקה נוגדת, שכן הם החזיקו בקרקע בהסכמתו של פאוזי ולא פעלו לרישום זכויותיהם. מאחר שהקרקע הוסדרה לאחר ההסדר, רישום הזכויות הפך לראיה חותכת וניתן היה לערער עליה רק בתנאים מסוימים שלא התקיימו במקרה זה. השופטת דחתה גם את הטענה כי קיימות עסקאות סותרות וכי על משפחת יאסין לשלם פיצויים לאחים חילו. בסופו של דבר הורה השופט לדחות את תביעתם של האחים חילו וכל צד נושא בהוצאותיו.