ע"א 2200-06-13

תקציר

הערעור נדחה משום שערכאת הערעור כיבדה את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר מצא כי טענת המערערת בדבר הלוואה שניתנה לבעלה של המשיבה לא הוכחה. על יחסי הממון בין בני הזוג חל חוק יחסי ממון, הקובע הסדר איזון משאבים, להבדיל מכלל השיתוף. מאחר שהמערערת לא הוכיחה כוונה מיוחדת לחלוק בנכס מסוים, לא מצא בית המשפט סיבה לחייב את המשיב לשאת בחוב כלשהו. בנוסף, אופיו של החוב הנתבע, שתואר כהשקעה ולא כהלוואה, הצדיק עוד יותר את ההפטרה. בית המשפט גם לא מצא שום אירוע קריטי בחיי בני הזוג כדי להצדיק איזון מוקדם של משאבים. בעוד שעזיבתו של הבעל את הארץ מבלי להסדיר את חובותיו הייתה אולי אירוע קריטי, הצטרפותו של המשיב אליו לחו"ל הצביעה על המשך קשר הנישואין. השופטת התייחסה בקצרה גם לסתירות בטענות המערערת ביחס לגובה ההלוואה והדין החל. לבסוף, פסק בית המשפט את ההוצאות, ופסק למשיב 15,000 ₪, אותם חויב המערער לשלם.