עת"מ 353-03-11

תקציר

הוגשה עתירה לשדרג את מעמדה של העותרת השנייה, תושבת האזור, למעמד זמני ולהעניק לה רישיון ישיבה מסוג א/5 בישראל, בעקבות בקשה לאיחוד משפחות שעוכבה ללא הצדקה על ידי המשיב. לחילופין, ביקשו העותרים לקצר את תקופת ההליך המדורג לשדרוג מעמדו של העותר השני. הטענה העיקרית הייתה כי השיהוי בטיפול בבקשה, שנמשך 6 שנים, נבע מרשלנות וטעויות של המשיב, וכי אלמלא שיהוי זה, הייתה העותרת השנייה משיגה את האישורים הנדרשים טרם תיקון חוק האזרחות והכניסה לישראל, אשר היה מזכה אותה בשדרוג. המשיב טען כי לא היה שיהוי בלתי מוצדק וכי יש לבחון את התקופה "ההיסטורית" רק במקרים חריגים. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת העותרים. בית המשפט קבע כי התנהלות המשיב עולה כדי שיהוי בלתי מוצדק, מה גם שמרישומי המשיב עצמו עולה כי ניתן היה לאשר את הבקשה מיד עם קבלת האישורים הנדרשים, דבר שבמקרה זה ארך 18 יום. מאחר שתקופה זו של 18 יום הייתה גבולית והמשיבה הצהירה כי ביכולתה לאשר את הבקשה מוקדם יותר, החליט בית המשפט לייחס תקופה זו לחובתו של המשיב ולא לחובת העותרים. לפיכך, 27 החודשים הדרושים להליך המדורג נספרו מיום 10.2.2000, ומעמדה של העותרת השנייה שודרג למעמד ארעי, המזכה אותה ברישיון ישיבה מסוג א/5 בישראל. המשיב חויב לשאת בהוצאות העתירה, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.