ע"א 4955/13

תקציר

הערעור במקרה זה נדחה, שכן חוקיותה של בטלות ההפקעה הראשונית כבר נדונה בערעור קודם, שם אושרה כחוקית. טענות המערערים כנגד דוקטרינת הפיצוי הדו-שלבית שנקבעה נדחו, שכן המסגרת המשפטית הקיימת, המבחינה בין "פגיעה עקב תכנית" לבין "פגיעה עקב הפקעה", אינה מבחינה על בסיס עיתוי הפעולות לאחר שינוי הייעוד. צוינה הימנעותם של המערערים מהגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בתוך תקופת ההתיישנות, דבר המרמז על אשם מצדם. הם גם הסתמכו על שמאות מיושנת, תוך התעלמות מהערכת השווי המעודכנת בהתחשב בשינויי ייעוד. בהליכים קודמים דחו המערערים הצעת פשרה של העירייה, שכללה פיצוי הן בשלב התכנון והן בשלב ההפקעה, הסדר שקיבל יחזקאל על חלקו בנכס. בית המשפט מצא כי העירייה הציעה את סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת במועד, סתרה את טענות המערערים בדבר שיהוי, והדגישה את היחס המובהק למי שמקבל פשרות לעומת מי שפונה להתדיינות משפטית. בסופו של דבר, פוצו המערערים בהתאם לאמות המידה המשפטיות, אך נגרם להם הפסד כספי בשל בחירותיהם המשפטיות. בית המשפט הדגיש את ערכה של הפשרה בסכסוכים משפטיים וקבע כי על המערערים לשאת בשכר טרחת המשיב בסך 15,000 ₪. פסק הדין הדגיש את העיקרון לפיו עמידה בתנאים טובים יותר עלולה להוביל לתוצאות פחות טובות בהשוואה לקבלת פשרה.