ע"ז 66732-05-19

תקציר

פסק הדין דן בתוקפן של שתי צוואות שהותירה אחריה אם שנפטרה. הצוואה הראשונה, מיום 20.10.2003, מותירה את רכושה של האם באופן שווה לחמש בנותיה. הצוואה השנייה, מיום 11.7.2014, מותירה את הנכס למשיב, נכדה. השופט פותח בהתוויית המסגרת המשפטית לבחינת חירותו של אדם לפקד, כמפורט בסעיפים 2 ו-27 לחוק הירושה. השופט מפנה גם למספר פסקי דין מן העבר המבססים את חשיבות כיבוד רצונו של הנפטר, תוך שמירה על האיזון העדין בין כבוד הנפטר לבין כבוד החיים. המחלוקת העיקרית לגבי הצוואה המאוחרת היא האם האם הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה בעת חתימתה, כמתחייב מסעיף 26 לחוק הירושה. מתנגדי הצוואה מביאים ראיות רפואיות לכך שהמנוח לא היה קומפוס מנטיס. המשיבה, התומכת בצוואה, טוענת כי חוות הדעת הרפואית שהוצגה אינה מספקת וכי המנוחה הייתה כשירה לנהל את ענייניה. השופט מקבל את חוות הדעת הרפואית, קובע כי היא מבוססת על מסמכים רלוונטיים וניתוח מומחים, ומגיע למסקנה כי המנוח לא היה מוסמך להבחין בטיבה של הצוואה. זאת ועוד, השופטת מציינת כי המשיב בחר באופן תמוה שלא לזמן את עורך הדין שערך את הצוואה להעיד, וגם לא עד אחר שנכח בעת החתימה. השופט מוצא מחדל זה כפוגע בעניינו של המשיב, במיוחד לאור העובדה שעורך הדין המדובר מייצג גם את המשיב. השופט מוצא צדק גם בטענת המתנגדים כי הצוואה המאוחרת נערכה על ידי אמו של המשיב, בתו של המנוח, כדי לסייע לה להשתלט על רכוש אמה. בסופו של דבר, השופט קובע כי הצוואה מיום 11.7.2014 בטלה בשל חוסר כשירותו של המנוח. בהתייחסה לצוואה הקודמת מציינת השופטת כי היא אינה שנויה במחלוקת וכי המשיב לא התנגד לה. עם זאת, השופטת מתייחסת לטענות המשיב נגדה. המשיב טוען כי הצוואה נערכה תחת איום, לחץ והשפעה בלתי הוגנת מצד המתנגדים, אשר התנו לכאורה את עזרתם הכלכלית לאם המנוחה בקיום הצוואה. השופט מפריך טענות אלה ומוצא אותן כחסרות בסיס ובלתי הגיוניות, מה גם שהצוואה נערכה שנים לאחר מתן ההלוואה. השופטת דוחה גם את הטענה כי המתנגדים השפיעו שלא לצורך על המנוחה, וציינה כי הצוואה עצמה מלמדת על כוונתה של המנוחה לחלק את רכושה באופן שווה בין כל בנותיה. לסיכום, השופט מורה על קיום הצוואה הקודמת מיום 20.10.03 וקובע כי המשיב יישא בהוצאות המתנגדים, בסך 12,000 ₪.