בג"צ 1912/97

תקציר

העותר, עורך דין אתאיסט, ערער על חובת חבישת הכיפה בעת שייצג את מרשו בהליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, כמתחייב מתקנה 55 לכללי הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל. הוא טען כי התקנה פוגעת בחופש מצפונו ובחופש הדת שלו, וכי היא נחקקה שלא כדין. בית המשפט העליון דחה את העתירה. בית המשפט קבע כי סמכות הרגולציה של בתי הדין הרבניים עצמם, הטבועה בכל ערכאה שיפוטית, כפופה למגבלות הנובעות מעקרונות היסוד של שיטת המשפט, לרבות כיבוד זכויות האדם. בעוד שתקנה הכופה שמירת מצוות כתנאי להופעה בבית המשפט תפגע בחופש המצפון, החובה לכסות את הראש במקרה זה התבססה על מנהג המבטא כבוד לבית המשפט ולא הייתה לה משמעות דתית גרידא. יתר על כן, בית הדין מצא כי תקנות הדיון הותקנו כדין על ידי מועצת הרבנות הראשית והרכב הדיינים של בית הדין הרבני הגדול, שכן לגופים אלה הייתה סמכות טבועה לקבוע נהלים בהיעדר הוראות חקיקה. השופטת ביניש, אף שהסכימה עם התוצאה, הדגישה כי השאלה המכרעת אינה שורשיו ההיסטוריים של המנהג, אלא תפיסתו בחברה הישראלית בת זמננו. האפשרות להופיע עם כיסוי ראש לא דתי הספיקה כדי להסיר כל קונוטציה דתית מהחובה.