ת"א 45348-03-19

תקציר

התובעת, מפעילת מעון, הגישה תביעת לשון הרע נגד הנתבעת, שכנה שהתלוננה על רעשים חזקים מהמעון. במהלך ההליך העלתה התובעת טענות נוספות בדבר התערבותה הנטענת של הנתבעת בפעילות המעון, אך הפיצוי היחיד שנדרש היה בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק. בית המשפט בחן שני מקרים של לשון הרע לכאורה: דברי הנתבע להורה שילדו למד במעון, ותלונה שהוגשה למשרד העבודה והרווחה. בית המשפט קבע כי פרסומים אלה מהווים לשון הרע, שכן הם עלולים לפגוע בעסקיו של התובע. עם זאת, לנאשם היו הגנות תקפות בשני המקרים. ראשית, הגנת האמת בפרסום חלה על שני המקרים: בית המשפט קיבל את העובדה שצעקות ובכי נשמעו מהמעון, דבר שאושר על ידי שכנים רבים ואף על ידי התובע עצמו. הדבר לא נחשב לפוגעני, אך הוא הצדיק את דאגתו והמלצתו של הנאשם לבדיקה, במיוחד כאשר שלומם של ילדים עמד על כף המאזניים. שנית, גם התלונה למשרד הייתה מוגנת תחת הגנת תום הלב, שכן סברו בכנות שהיא נכונה, והמשרד היה רשות מוסמכת לקבל תלונות כאלה. מניע זדוני אפשרי של הנתבע לא שלל זאת, והתלונה לא נעשתה אך ורק כדי לפגוע בעסקיו של התובע. זאת ועוד, הסוגיה הפרוצדורלית בדבר הימנעותו של הנתבע מלטעון הגנות אלה במפורש בכתב הגנתו התגברה, שכן הטענות העובדתיות התומכות בהגנות אלה נאמרו בבירור, וניתנה לתובע הזדמנות להתייחס אליהן. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 15,000 ₪. ניתנה זכות ערעור על ההחלטה.