בש"פ 4277/98
החלטה עליון
תקציר
עניינה של ההחלטה נשוא הערעור בבקשת המשיב להשתחרר ממעצר עד לסיום משפטו באשמת רצח בכוונה תחילה ותקיפה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי נעתר בעבר לבקשה, והטיל תנאים מסוימים על השחרור, בנימוק שאמנם הראיות נגד המשיב חלשות, אך בכל זאת הן מהוות ראיה לכאורה. המערער (מן הסתם התביעה) טען כי הראיות מצדיקות את מעצרו של המשיב ללא אפשרות שחרור. שופט ערכאת הערעור הסכים עם הערכת בית המשפט המחוזי את חומר הראיות ואישר את ההחלטה לשחרר את המשיב בתנאים מחמירים. עיקרי הראיות נגד המשיב היו טביעת אצבעו על רכב שעל פי החשד שימש לביצוע העבירה, רישומי טלפונים סלולריים הממקמים אותו בסמוך לזירת הפשע וראיות נסיבתיות לרבות הימצאותו ברכב אחר עם חשודים נוספים זמן קצר לאחר הרצח, וגילוי כובע עם דגימות רוק ושיער ברכב הראשון. המשיב הציע הסברים לכל אחת מראיות אלה, אך השופט מצא כי ביחדיו הן מהוות ראיות מספיקות לכאורה כדי להצדיק את הארכת המעצר עד תום ההליכים. עם זאת, נוכח "חולשת" הראיות, הסכים השופט עם החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב במעצר בית מחמיר ובתנאים נוספים, לרבות פיקדון במזומן, ערבויות צד ג', מסירת מסמכי נסיעה ואיסור יצירת קשר עם עדי התביעה. התנאים נועדו לאזן בין הצורך להבטיח את נוכחותו של המשיב במשפט לבין הימנעות ממעצרו. השופט הדגיש כי כל הפרה של תנאי השחרור תביא למעצרו המיידי של המשיב. ההחלטה אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והתוותה את תנאי שחרורו של המשיב.
בש"פ 4277/98 מדינת ישראל נ' חאתם סאלם מילאד, עליון (20.7.1998)
עו"ד, רוצה לקרוא את המסמך המלא?
הצטרפו לקבלת גישה ללא תשלום למאגר המידע, והתנסו במערכת ה-AI המובילה בישראל. LawMate מעניקה פתרון מקצה לקצה לכל סוגי העבודה המשפטית: מחקר מעמיק, ניתוח מידע, ניסוח חוזים, כתבי בי-דין, חוות דעת ועוד – הכל במקום אחד ובתוך שניות.