ע"ע 348/99

תקציר

בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה, בו הוענק למשיב מענק פרישה בשיעור של 150% בנוסף לפיצויי פיטורים, דן בית המשפט בשאלה האם קיים נוהג של מתן מענקים כאלה. המשיב, שעבד אצל המערערת בשנים 1965-1995 ונשלל ממנו קידום לדרגת סרן, נענה תחילה אך בהמשך דחה הצעת פרישה דומה בשנת 1989. הוא חידש את בקשתו בשנת 1994, אך נדחתה שוב על ידי ועדת הפרישה של המערער, מה שהוביל להתפטרותו. ב-1996 הוא תבע את המענק, בטענה לנוהג מבוסס שנתמך במזכר עם האיגודים מ-1995. המערערת טענה כי המענק היה מותנה, הוצע רק בתנאים ספציפיים כמו עודפי כוח אדם ממכירת אוניות, ולא זכות כללית. בית הדין האזורי פסק תחילה לטובת המשיב, תוך שהוא מצטט את הנוהג ממדגם של 13 גמלאים. עם זאת, ערעורו של המערער הדגיש את היקפו המצומצם של נוהג זה, וציין כי רק 36 מתוך 300 גמלאים קיבלו מענקים, לעתים בנסיבות מיוחדות, דבר המערער את טענתו של נוהג נפוץ. בית המשפט הסכים, לא מצא ראיות מספיקות לנוהג מחייב וציין את תפקידן של הוועדות הפנימיות בהחלטות על מתן מענקים. בית המשפט דחה את הסתמכותה של המשיבה על הסכמים לאחר פרישה, וקבע כי אין זכאות על פי נוהגים נטענים או הסכמים מאוחרים יותר. ההחלטה ביטלה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לטובת המערערת והטילה על המשיב הוצאות.