ת"פ 37260-08-11

תקציר

השופט קבע כי ה"סיכון" הנדרש לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה הוכח על סמך הראיות שהוצגו. צמיגים הונחו בכביש ירושלים-תל אביב, חסמו את הנתיב הימני ולאחר מכן הוצתו, מה שיצר עשן סמיך שחסם את שדה הראיה של הנוסעים. הדבר יצר סכנה אובייקטיבית לנוסעים בכביש. עם זאת, השופט ציין כי תגובת כלי הרכב לסיכון לא היוותה מרכיב בעבירה. הצתת הצמיגים עצמה הצביעה על סיכון משמעותי, וגם שריפת צמיגים באי תנועה היוותה סכנה לחיי אדם בנתיב התחבורה. באשר לזיהוי הנאשמים כמבצעים, ראיות התביעה לא היו מספיקות. הראיות העיקריות היו הודעותיהם החלקיות של הנאשמים במשטרה, מספרי כלי הרכב שדווחו על ידי עד וסירובם של הנאשמים להעיד. אולם עדותו של העד בנוגע למספרי כלי הרכב הייתה בחלקה עדות שמיעה בלתי קבילה, ולא היה קשר חד משמעי בין הנאשמים לבין כלי הרכב שנצפו בזירה. למספר הרכב הקביל היחיד שהוצג לא היו ראיות קבילות מספיקות הקושרות אותו לאביו של נאשם 1. כמו כן, נפלו פגמים בהליך החקירה, לרבות אי עריכת מסדר זיהוי של עדים פוטנציאליים ואי רישום החקירות כראוי. בסופו של דבר קבע השופט כי אין די בתשתית הראייתית כדי לבסס את נוכחות הנאשמים בזירה או את מעורבותם באירוע. לפיכך, הם זוכו מהעבירה המיוחסת להם.