עע"מ 8790/23

תקציר

הערעור נדחה מבלי להידרש לתגובת המשיבים, מכוח הסמכות המוקנית בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, החלה גם מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000. דחיית העתירה על ידי בית המשפט המחוזי התקבלה משני טעמים עיקריים: החלטת בית משפט בלתי הפיכה ואי צירופו של המערער משיבים נדרשים. תקנה 6(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים מחייבת לכלול את כל הצדדים העלולים להיות מושפעים כמשיבים; המערערת הייתה מודעת לכך אך לא נענתה, בידיעה שחלק מהמשיבים יושפעו מהעתירה, ובכך הצדיקה את דחייתה. יתר על כן, הערעור נתפס כניסיון מיותר לערער על עניין פתור; בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בעבר כי הסעד המבוקש הוא מחוץ לסמכותו, וטענות המערער סותרות את פסקי הדין של בית המשפט העליון. הפעלת תקנה 138(א)(1) נמצאה ראויה נוכח חוסר הצדק של הערעור, תוך חיסכון בזמן ובמשאבים לבית המשפט ולמשיבים. התקנה גם חסכה מהמערער עלויות נוספות פוטנציאליות, עליהן התלונן בעבר. בסופו של דבר, הערעור נדחה על הסף מבלי לשאת בעלויות נוספות, תוך הדגשת אחריותו של בית המשפט להשתמש ביעילות בתקנות פרוצדורליות לטובת כל הצדדים המעורבים והאינטרס הציבורי הרחב.